|
אני זוכר את הרגשת הקבס שעלתה בי כשקראתי בספריו לראשונה. אני חושב שזה היה פיפל.
הרגשת החרדה העירומה, חסרת האונים של מי שהתוודע לפני כן למחנות בעיקר דרך ספרות ''הזוועות'' של הסטאלגים, היתה מזעזעת. כיום אפשר אולי לאמר על ספריו שהם בחזקת פורנוגרפיה מניפולטיבית אבל האלמנט הדוקומנטרי, החשוף שמכה בקורא ללא רחמים, ללא קיטש מציב באמת את ספריו של דינור בפלנטה אחרת, חוץ-ספרותית, חוץ-הגותית וחוץ-תיעודית.
מעניין לדעת אם עדיין הנוער של שנות השמונים ומעלה קורא את ק. צטניק. אם לחשוב על זה, אני לא זוכר הרבה שקראו אותו כשאני הייתי נער.
|
|