בתשובה ליונתן, 23/07/01 12:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רבין ופרס החלו לנהל את שיחות אוסלו דווקא כאשר אש"פ והאינתיפדה היו בנקודת השפל הנמוכה ביותר מאז 1988. הסיבה לרצון להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים היתה, בעיקר, הבעיה הדמוגרפית. ואגב, התכוונתי לכך שאלמלא הטרור הפלסטיני בתקופת הזמן שלאחר הסכם אוסלו, היה קל בהרבה להתקדם במהירות בתהליך השלום, ולהגיע להסכם קבע שסיכוי רב שהיה כולל יותר מכל מה שהפלסטינים ישיגו בשוך האלימות הנוכחית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אלמלא האינתפיאדה הראשונה אף אחד לא היה פותח עם הפלסטינאים במו"מ רציני. אותה אינתיפאדה (במיוחד "גל הדקירות" שהיה אז) היתה גם בין הגורמים שתרמו לבחירתו של רבין ב92. מה קרה פתאום מבחינה דמוגראפית בשנת 93שלא היה ברור שיקרה כבר בשנת 83, או 73? באופן כללי זה נכון שללא הטרור, לאחר שכבר נחתמו הסכמי אוסלו, היה קל יותר להתקדם בתהליך ולהגיע להסכם, אם כי זה נכון בעיקר לתקופה שבה נמצאת ממשלת שמאל בשלטון (ראה ארועי המנהרה בתקופת ביבי). זה גם נכון, שבעקבות האלימות שפרצה אחרי קמפ דיוויד, לא יקבלו הפלסטינאים הרבה יותר ממה שברק הסכים כבר לתת להם, ובוודאי שלטווח הקצר ואולי אף הבינוני הם יקבלו הרבה פחות. אם כי לטווח הארוך, ובתור מי שמאמין ש*אם* יהיה הסכם הוא יהיה במתווה קמפ דיוויד, פלוס מינוס, כנראה שהם גם לא יקבלו הרבה פחות (אולי אפילו קצת יתר). מה שלא מותיר אלא לבכות את הבזבוז המשווע של חיי אדם משני הצדדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מו"מ רציני על שלום ועל עתיד השטחים (אומנם לא ישירות עם הפלסטינים) כן התנהל בין פרס כראש ממשלת האחדות ובין ירדן שנים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. כזכור, מו"מ זה טורפד בידי יצחק שמיר. על כך נאמר-אל תאמר "אף אחד". שנית, הבעיה הדמוגרפית, ממש כבעית המים וכל בעיה אחרת הדורשת מבט מה לרחוק, זכתה להתעלמות המנהיגות בישראל עד אשר גדלה למימדים עצומים והפכה אקוטית. שלא לומר כי בכל זאת השתנו מעט הנסיבות בין 1973, ל-1982 (ושינוי ערכי בחברה הישראלית איננו הפחות שבנסיבות אלו). שלישית- אלמלא הטרור הפלסטיני הימין לא היה עולה לשלטון וממילא לא מעכב את התהליך. עם הפיסקה האחרונה של תגובתך לא נותר לי אלא להסכים לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעמי ויונתן: המסקנה הפשוטה מדבריכם היא שערפת לא עשה מה שצריך לטובת האנטרס של הפלסטינים, נכון? השאלה הנשאלת היא: ל מ ה ? ? ? האם ערפת טיפש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הגדולה כאן היא, כמובן, מהו האינטרס של הפלסטינים? ובוודאי שלא אני (ואני אסתכן ואעריך שגם לא עמי) יכולים לקבוע זאת. עוד שאלה גדולה היא מה בדיוק קרה בקמפ דיוייד. לי בהחלט נראה שערפאת (שעל אף כל מגבלותיו הידועות, רחוק מלהיות טיפש) לא העריך נכון את הקווים האדומים של ישראל, וחשב שאלימות תעזור לו להשיג יותר מכפי שברק היה מוכן לתת לו. לשיטתו גם יש הגיון בשתי ההנחות האלה. גם קוויה האדומים של ישראל התגלו מבחינתו כלא ממש אדומים, ישראל הרי טענה במשך שנים שירושלים לעולם לא תחולק, ובכל זאת ברק הסכים לחלוקתה בקמפ דיוויד, וגם אלימות כבר קידמה את מטרותיו בעבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי, בעקבות אירועי המנהרה בין השאר) ערפאת יכול היה להסיק שבאלימות הוא יכול להניע את התהליך המדיני לצרכיו. הבעיה היא שערפאת, לדעתי, לא תפס עד הסוף את הרגישויות הישראליות ואת הקווים האדומים של הציבור הישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור בהודעתי, *אף אחד* לא היה מנהל מו"מ רציני עם *הפלסטינאים*. גם לפני פרס, נוהלו מגעים עם ירדן בנוגע לעתיד הגדה (יתכן ש"הסכם לונדון" של פרס היה הרציני ביותר שבהם. מישהו יודע מה בדיוק נאמר שם?), ובכלל ישנם אנשים בשמאל שקוראים לוויתור על השטחים ולהכרה ביישות פלסטינאית, כבר 30 שנה, אבל (להערכתי) אילולא אותה אינתיפאדה, היה לוקח לממשלת ישראל הרשמית זמן רב מאוד (אם בכלל) עד שהייתה מגיעה לניהול מו"מ רשמי עם גוף פלסטינאי שבאמת מייצג את האוכלוסייה (יעני אש"פ). לגבי "הבעיה הדמוגראפית", זהו אלמנט שתמיד היווה מרכיב חשוב בתפישת השמאל. כפי שציין יוסי בילין בראיון ב"הארץ" לפני מספר שבועות, מדינה פלסטינאית היא למעשה קרש ההצלה של החזון הציוני, של מדינה יהודית דמוקרטית. עם זאת אינני חושב שהדמוגראפיה היוותה שיקול מרכזי (כלומר מעבר למקום שהיה לה תמיד) בפתיחת המו"מ עם אש"פ ב93. מה עוד שדווקא גל העלייה הגדול בראשית שנות ה90 (עוד גורם לבחירתו של רבין) עמעם מעט את ה"בעיה". לגבי הערה השלישית שלך, אני מעריך שלפחות בנוגע לבחירות 96, היא אכן נכונה ביותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |