 |
"יש שתי תאוריות מתחרות: או שה"פוליטיקאים" (מין גוף אמורפי כזה, שמידת ההפשטה המיוחסת לו מתחרה רק בזו של "בעלי ההון") רוצים "כח" (בשעה שכל אחד אחר מעדיף "כסף", אבל אין בזה שום סתירה כי הם "פוליטיקאים"); או שמי שקבע את כללי המכרז חושב שהוא פועל בזה לטובת הציבור"
דחליל נאה, ועדיין דחליל.
שיטת הזכיונות (וגם שיטת הרשיונות) פועלת בשיטה המאזנת בין הרצון של הפוליטיקאים (מכרז מתמיד) לרצון של בעלי הזכיונות (לתת להם בלעדיות לנצח).
הפוליטיקאים משתמשים בשני כלים עיקריים כדי לחזק ולשמר את כוחם (וגם להעשיר את עצמם) בתוך המערכת הזו:
* מכרזים ורשיונות: אלו מבטיחים צייתנות ו"שקט תעשייתי" מבחינתם.
* פיקוח: על תכנים ועל ההכנסות וההוצאות של הגורמים הפעילים.
המכרזים והרשיונות הם שוט לטווח ארוך. כל עוד הפעלת הערוץ והבלעדיות בתחומים מסויימים תלויים בפוליטיקאים בטווח זמן כלשהו, מובטחים הציות והכניעות של אנשי התקשורת. אם תעבור בזכרון לאחור, תוכל לראות כי בחמש עשרה השנים האחרונות חווינו מכרזים כאלו ואחרים, לרוב עם אותם שחקנים, מדי פרק זמן לא ארוך (2 מכרזי הערוץ השני, ערוץ 10, ערוץ המוסיקה, הפעלת הכבלים, הפעלת הלוויין, ערוץ החדשות, וכדומה). אם השוט הזה יוסר (לדוגמה, כל אדם יוכל להפעיל ערוץ טלויזיה בלי "אישור" מהממשלה) הרי שהדבר יסכן את עוצמתם וגם הכנסתם של הפוליטיקאים.
הפיקוח הוא הכלי השני, והוא פועל יומיומית ומאפשר לפוליטיקאים להעניש את מי שאינם מצייתים להם במידה נאותה (לדוגמה, כאשר ערוץ 10 הרבה בחשיפות, הרבה הפיקוח על הערוץ בצינזור ובאיסור תוכניות), לתגמל את מי שמבטיחים בידור קל ללא הרהורים אנטי-פוליטיקאיים מיותרים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש