 |
(*ראשית, מבקשת להתנצל מראש אם מפרסמת במקום הלא נכון או בסגנון הלא נכון. זוהי התגובה הראשונה שאני מפרסמת, ועליי להודות שלא הצטיינתי בהבנת מבנה הפתילים ב"אייל". מקווה להשתפר בהמשך)
מישהו, לא זכור לי מי, טען שללא חוקים, היה שורר כאוס. אני מסכימה עם כך במידה מסויימת, ועם זאת - המושג "חוזה" מעורר בי הסתייגות. כפי שאני רואה זאת, חוזה הוא מסמך רשמי שנועד, למעשה, לפטור אותנו מן הזכות לבחור בחירה עצמאית. חוזה מבוסס על חוקים - חוקים אותם לא אתה קבעת, עליהם לא אתה החלטת. קל יותר להטיל את האחראיות המצפונית שלנו על חוק או מוסכמה חברתית שנתקבלה ברוב קולות.
וכמו במקרה של שייבו - מתעוררת מחלוקת: האם יש לפעול על פי צו החוק - או צו המוסר? ואלה לא תמיד באים בקנה אחד. ובכלל, מוסר - האם לא מושג סובייקטיבי לחלוטין? המוסר של אחד הוא אינו מוסרו של אחר. מוסרו של רוב הוא אינו מוסרו של המיעוט. ישנה הסכמה גורפת על כך שיש להביא בחשבון שיקולים מוסריים בבואנו להחליט החלטה - אך מוסרו של מי הוא-הוא זה שיכריע את הכף?
מהו הדבר ה"נכון" לעשותו - לפעול ע"פ צווי המוסר של אלו המבקשים (או שביקשו, ליתר דיוק) להותיר את שייבו מחוברת לצינור ההזנה - שהרי שגם ולא נשבעת בשבועת היפוקראטס הידועה, הנך מאמין בה ובחובת האדם, בין רופא מוסמך בין לאו, לעשות ככל שביכולתו על מנת להאריך חיי אדם כפועל יוצא של האמונה בקדושת החיים, או - לפעול ע"פ צווי המוסר המכוונים אותנו לגאול אדם מייסוריו גם אם הדבר כרוך בסיום חייו, לפעול ע"פ מידת הרחמים והחסד? הריי לנו מוסר, ומוסר שמנגד.
למי זכות ההחלטה?
לטרי שייבו. לא לבעלה, לא להורייה, לא לשופט וגם לא לאפיפיור (תהא מנוחתו עדן...). טרי שייבו ציינה *בפירוש* שאינה רוצה שישאירו אותה מחוברת למכשירי החייאה במידה ותגיע למצב בו לכך תזדקק. נכון, באותו רגע בה החליטה זו, היא לא ידעה בדיוק מה תהיה התחושה לחיות כ"צמח". היא רק ידעה, מן הסתם, שלתפקד ברמה של מלפפון עשוי ש*לא* להיות המצב האופטימלי עבורה. בין אם נבין או לא, בין אם נסכים או נחלוק על דעתה - טרי שייבו *החליטה החלטה*. מנגד לזכות לחיות (ובאמת: אם זכותנו [זכותנו - *לא* חובתנו] היא לחיות - מדוע אין זו זכותנו למות?) קיים חופש הבחירה. ובהתחשב בכך ששייבו הייתה *צלולת דעת לחלוטין* בעת שהחליטה על גורלה - אני מאמינה שיש לכבד זכות זו ולממשה.
טרי שייבו היוותה, בחייה, חלק מהחברה האנושית. אבל בל נשכח שעם זאת - היא הייתה אדם בזכות עצמה, אינדיוידואל. אני חושבת שלעיתים אנו שוכחים ש"אנחנו" מורכב מ"אני" אחד, ועוד "אני" אחד, ועוד "אני אחד, וכן הלאה - ושמושג ה"אנחנו" משמעו אינו גוש אחיד, שלם בודד - אלא סך כל החלקים. סך כל האינדיוידואלים. כל "אני" הוא ישות נפרדת משל עצמה - בעל תחושות, מחשבות, דעות, ועמדות ייחודיות. כל מקרה לגופו. עצם העובדה שטרי השתייכה לגוש חברתי שעמדתו הרשמית, לפחות, היא להאריך חיי אדם בכל מחיר - אינו מהווה צו כפייה עבורה "לציית" לחוק בלתי כתוב זה שבו דובק אותו הגוש בו היא נמצאת, להמשיך לחיות, להתקיים. טרי שייבו, וכמותה חולים סופניים רבים אחרים, ולדעתי האישית - כן, גם אלו נפגעיי הנפש (הצלולים בדעתם - ויש יותר מאלו משחלקנו ירצו להודות) - זכותם *המלאה* ליטול אחראיות על מותם, בדיוק כפי שהתבקשו ליטול אחראיות על חייהם.
לא ברצח עסקינן. מדובר במילוי בקשה לגיטימית, גם אם קשה ביותר לעיכול ולקבלה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש