 |
אפילו פוסט-פוסט-פוסט מודרניסטי.
מעניין במיוחד כאן (וקצת מזכיר לי דברים של פוקו בהקשר אחר) כיצד ממנפים רעיון בתחום אחד למדיניות ביחס למשהו אחר לגמרי, בלי לעבור אפילו לרגע בממלכה הנטושה של בדיקה מתודית של העניין.
בלאנק העלתה רעיון לטיפול של "קביעת גבולות" לילדים במצב של הפרעת התנהגות קשה על גבול (ולעתים, גם מעבר לגבול) מחלת הנפש. העניין דורש מחקר בעצמו, אבל לכפרי זה לא מפריע למנף אותו לעניין שמטריד אותו באמת: כיצד יוצרים לגיטימציה להתעללות בילדים כחלק מהרפרטואר ה"חינוכי".
המקרה שהוא נותן הוא של השטקר והמברג (דוגמה קלאסית של הפחדה דמגוגית) ומהמקרה הקיצוני הזה מייד הוא מגיע לאישור גורף להכאה וכליאה בנוסח בית משוגעים (חדר מרופד) על כל עניין שבו הילד "התנהג שלא כשורה". הסיבה לכך היא שאי אפשר לדבר בשקט עם הילד. זה לא ריאלי. הרבה יותר מציאותי, לדעתו, שבכל בית יהיה חדר מרופד מבפנים, ללא חלונות אבל עם "ונטה". בכך הוא גם משיג דבר נוסף. למרות שהוא טוען שהכאה צריכה להיות המוצא האחרון, החלופה שהוא מציע כל כך תלושה מכל מציאות קיימת בבית או בבית הספר, שבפועל הוא ממליץ על הכאה כפתרון הראשון והכמעט בלעדי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש