בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 03/04/05 10:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מדבר גם על מקרים שבהם החולה לא ביקש שימיתו אותו, אבל לא על המתה אקטיבית. אני לא יודע לתת כללים (ואני לא חושב שצריכים להיות כאלו), אבל נתקלתי במקרים שחשבתי שהמתת-חסד כזאת היא הדבר המוסרי לעשות. בכל מקרה, זה דיון אחר ואני לא חושב שיש לי משהו מעניין להגיד בנושא. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ומה על המדרון החלקלק? מנסיוני האישי, המתנגדים להמתת חסד בד"כ לא נתקלו באופן אישי בנסיבות שמעלות את הדילמה הזאת במלוא עוצמתה. כשמישהו קרוב אליך מתייסר בימיו האחרונים ממחלה סופנית, השאלות הפילוסופיות הכלליות מאבדות מקצת הרלוונטיות שלהן. על זה עונים לי שדווקא בגלל זה צריך שיהיו לחברה כחברה קוים מנחים ברורים שאינם מושפעים מסערת הרגשות והעדר היכולת לשיפוט קר רוח ברגעים האלה, ועל זה אני תוהה: למה? לדעתי דווקא המסקנה שאדם מגיע אליה מתוך התנסות קרובה עם הטרגדיה היא המסקנה שצריכה להכתיב את העמדה של החברה כלפי הנושא. הדיונים הסטריליים במחלקה לאתיקה מפספסים את העיקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מול המדרון החלקלק אני מעמיד את הסבל האנושי, וטוען שפעמים יש להעדיף את מניעת הסבל הקונקרטי על פני הסיכונים הערטילאיים. במקרה של גב' שייבו סבל זה אינו קיים (לטענתם), ולכן אני נשאר עם מושגים ערטילאיים כמו "כבוד" או "רצון" מול סיכונים שגם הם ערטילאיים. בנוגע לחלק השני של דבריך. אם העמדה תלויה בחוויה האישית, למה שהחברה, שלא חווה את החוויה האישית של הפרט, תאמץ את עמדתו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרישא של תגובתך מראה שוב את רפיסותו של עקרון המדרון החלקלק. בנוסף, אתה פוחד מהתדרדרות לכיוון של הפסקת חיים מסיבות שונות, ומישהו חלק עליך והעלה את הטענה של הכיוון ההפוך: התערבות יתר של החברה בתחומי הפרט. אני נמנה עם אלה שפוחדים יותר מהכיוון השני, כי הוא נראה לי סכנה ממשית יותר. חברה שמכריחה את גב' שייבו לחיות בניגוד לרצונה המפורש תכפה עלי מחר גם לנסוע עם חגורת בטיחות. אופס. ובאשר לסיפא: מה המטרה של קיום "חברה" אם לא לספק את הרצונות של הפרטים? זה שהרבה פרטים פטורים מלעמוד בפני הקונפליקט הלא-סימפטי הזה פנים אל פנים לא הופך אותם לחסינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הרישא של תגובתי מראה את רפיסותו של עקרון המדרון החלקלק? זאת עמדה עקבית שלי בענייני מוסר. אני מעדיף את הקונקרטי על פני המופשט ואת הממשי על פני האפשרי. זה לא הופך את העקרונות לחסרי משמעות. אני חושב שההצגה שלך לא נכונה. "התערבות יתר של החברה בתחומי הפרט" היא גם הפחד שלי, ובדיוק הסיבה שהמתת גב' שייבו בעייתית בעיניי. אני לא רוצה שהחברה תפסוק למי יש זכות לחיים על סמך מה שהרופאים אומרים שעובר לנו בראש. עכשיו, הטענה היא שזה מה שהיא רצתה. כנגד זה אני טוען שלגב' שייבו עצמה אין היום כלל רצון. וגם אם היה, מבוקש מאיתנו, החברה, לבצע את ההמתה. זה לא שנפנה את הגב והיא תעשה זאת לבד. אם מבקשים מאיתנו, נראה לי שיש לנו חובה לבדוק אם המעשה נכון בעיניינו. לסיפא: (חשבתי שהמטרה היא המשכיות של החברה, מה שהיה מתאים לי כאן. עד שפעם אחת אני צריך את הסוציוביולוגיה אתה נסוג ממנה?). לא הבנתי את הקשר לחסינים. בד"כ מפרידים בין חוויות אישיות, שיש להן נגישות פנימית בלבד, לדברים אחרים כמו טיעונים, שיש להם נגישות בין-אישית. אתה מציע שהחוויות של הקרובים (שיש להן נגישות פנימית בלבד) יכתיבו לחברה כולה את עמדתה. ואני לא מבין במה זה שונה מהצעה שהחוויות של האדם המאמין (שיש להן נגישות פנימית בלבד) יכתיבו את עמדתנו לגבי האמונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נגישות פנימית בלבד'' - אני לא בטוח שזאת אמירה נכונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך הבנתי את הטענה של שכ"ג בתגובה 289782 למה לדעתך זה לא תיאור מתאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי במיוחד למה שהוא כתב אלא לגישה הכללית שתוחמת התרחשות פנימית - רגשות או מחשבות - מנגישות חיצונית. אני לא בטוח אם אפשר להגן על עמדה שמפרידה בצורה מוחלטת בין עולם הרגשות הפנימי לבין, נניח, אמפטיה או סימפטיה המאפשרות לנו נגישות למה שקורה לך בלב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי מוגזם לייחס לאמפטיה או סימפטיה יכולת לאפשר נגישות לחוויות הראשוניות של הזולת. הן מאפשרות "משהו", לא ברור לי מה, כי זה מעבר להבנה או פרשנות אבל זה לא יכול להיות נגישות פנימית. כאילו, אני לא מרגיש שיש לי אפילו נגישות לחלק מחוויות העבר שלי עצמי בגלל שאני השתנתי. אז אדם אחר? דרך אחרת שעולה על דעתי לאי הפרדה בין הפנימי לחיצוני היא לטעון שהשיח קובע את הסובייקט, אבל אפילו פוקו מדבר על מרווח מהשיח שבו היחיד מעצב את התייחסותו לעולם. בקיצור, בעיניי ההבחנה הזאת תקפה (וקצת חבל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל זה כתבתי "נניח סמפטיה," כי זה יכולת אחת שלנו לנחש או לדעת מה השני מרגיש (תחשוב על אמא שמאכילה את הילד לא רק כדי להפטר מהרעש אלא כי היא יודעת שהוא מרגיש רעב, או חולה, או שמח או כואב - אפילו אם הוא שקט, או במיוחד כשהוא שקט). עוד נקודה - אותו "שיח פנימי" מתבצע באמצעות "כלים" (ביטוי לא מדויק, אבל ניחא) חברתיים, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל טוב ויפה, אבל למעשה נראה לי ברור שזה לא עובד. אני יכול להזדהות עם אנשים מאוהבים ולחשוב שאני מרגיש את מה שהם מרגישים כי הייתי במצב הזה בעצמי, אבל למעשה זה לא נכון: מעולם לא קרה שבגלל ההזדהות הזאת הרגשתי בעצמי מאוהב במושא האהבה שלהם. גבול האמפטיה/סימפטיה הוא החוויות שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בינתיים קרו כמה דברים. ראינו את צ'יטי צ'יטי בנג בנג, נזכרתי ברשע מרושע נוסף וגם, להבדיל אלף הבדלות, הדיון הזה (בתוספת שיחה שהיתה לי לא מזמן) הזכיר לי חוב לניצה שסומן בפייבוריטס שלי. ברור שאין לי נגישות מיידית למה שעובר לך בראש, אבל אי אפשר לשלול לחלוטין נגישות לבידוד המנטלי עליו אתה מדבר. לכן כתבתי שקשה להגן על עמדה של עמדה המפרידה לחלוטין את עולמך הפנימי מהאפשרות שאדם מבחוץ יוכל לדעת מה קורה שם. צריך אולי להשתמש בהסתייגות של פודור (שכתב בהקשר קצת אחר) ולומר שאפשר לדעת מה אתה חושב ומרגיש "בגבול מסוים של עניין to some interesting extent." ז"א, אם אנחנו רוצים "לקום מכורסת הפילוסופיה, ולהפשיל שרוולים," אפשר להראות שיש נגישות לעולמך הפנימי במסגרת העובדה שבני אדם אינם "איים," אינם יצורים מבודדים. הכושר או היכולת לדעת מה קורה לך היא חלק ממה שמאפשר את קיומינו כבני אדם, זאת משום שבני אדם חיים אך ורק בחברה (ואת זה הפילו' יודעים עוד מימי אפלטון), וידיעה כזו, אפילו אם לא מלאה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הזמניות שלה, היא זאת שמאפשרת ובונה את חיי האדם במסגרתם של יצורי אדם אחרים. זאת נקודת מבט סוציולוגית-פסיכולוגית (ויש כאלה שאומרים ביולוגית, בגלל הבסיס הגנטי לדבר הזה, אם הוא בכלל קיים) שאפשר לתקוף אותה, אלא שאינטואיטיבית אני יכול לחשוב על הרבה מקרים שמראים שיש משהו שכזה. למשל. אני מכיר אותך אך ורק עקב הכתיבה שלך פה, ורק מהכרה שטחית שכזו אני יכול להסיק (מילה חשובה ביותר באופן בו פועלת המחשבה) שנפגעת כשקראו לך "פשיסט." יכול להיות שנפגעת קצת, יכול להיות שיותר, סביר להניח שנפגעת בפעם הראשונה יותר מבפעם השניה (בגלל ההפתעה, בגלל שהתרגלת בפעם השניה - ואני מתכוון ל"התרגלת" לא כליגלוג אלא כפרוש שיש לו מקור מחקרי). "מצבים מנטליים" הם כנראה חלק מהפק"ל האונטולוגי שלנו, חלק מהדברים להם אנחנו מתייחסים כישים. יש הרבה חוקרים שטוענים שזה משהו איתו נולדים, ואם לא אז לפחות זו יכולת מולדת אותה התינוקת מפתחת, אותה "תאוריה של נפש" שיש לבני האדם. לפי זה ההתנהגות שלך, הכתיבה שלך, הדיבור שלך לא נתפס אצלי רק כתנועה מכנית במרחב, ויברציות קוליות באויר או סמלים פורמליים של שפה. אני יכול להסיק מתנועת הגוף שלך או ממה שאתה אומר/כותב על המצב המנטלי שלך. ראש וראשון, על הכוונה שלך (במיוחד כשזה נוגע לתקשורת מילולית), על זה שאתה כועס או שמח, כואב או יגע (טוב, כאן אולי קצת הגזמי). זהו מין מנגנון אבולוציוני של התאמה בין פרטי קבוצה של חיות - ובל נשכח, אנחנו סנטיאנט (רגש) לפני ספיאנס. ברגע שחלק מעולם התפיסות שלי כולל מצבים מנטליים, אני יכול להשליך מזה שבני אדם (או חיות) נמצאים במצב כזה או אחר, כחלק מהמרקם של חיים בחברה (דבר שהוא בלתי נמנע). פחות או יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאין לי משהו מעניין להוסיף. נראה לי שאתה צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, בטח משהו לא בסדר פה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש. גם באותם מקרים מועטים שאני חושב שאני מבין אותך, המשפט הבא שלך מוכיח את ההיפך (בזה אתה מזכיר קצת את אישתי לשעבר, אבל זה לא שייך לדיון שלנו). בשביל מה צריך בכלל את ה"מופשט" אם כשאתה מגיע לעניינים קונקרטיים אתה לא משתמש בתובנות שהסקת ממנו? בשביל מה אתה מחזיק מגדלור אם אתה מכבה את הזרקור שלו כשהאניה מתקרבת לשרטון? ואם אתה מעדיף באמת את הקונקרטי, מה יותר פשוט מלהגיד שקונקרטית, מאחר וגב' שייבו בקשה שלא ישאירו אותה בחיים בכוח, אפשר וראוי לא לשהאיר אותה בחיים בכוח? הרי כל הנימוקים נגד הגישה הפשוטה הזאת באים מהרקע המופשט של "זכויות הפרט" מול "טובת החברה" או משהו כזה. החברה לא פוסקת למי יש זכות לחיים, לפחות לא במקרה הזה. השאלה היא אם לחברה מותר לשלול את ההחלטה הזאת מבעליהם של אותם חיים, וזה מה שניסו לעשות לגב' שייבו. אני, למשל, מצטמרר מהמחשבה שמישהו, ויהיה זה אדם נאור כמו גרגמל או פשיסט כמוך, יחליט בשבילי שעלי להמשיך לחיות בתנאים בהם אני עצמי איני חפץ בכך, וינצל את עובדת היותי חסר ישע כדי לכפות עלי את רצון ה"חברה" כפי שהוא תופס אותו. זה מזכיר לי קצת את "עמישראל" שבשמו ניצה רוצה לכפות עלי כל מיני עניינים שחשובים לה אבל הם כקליפת השום בעיני. עמישראל, החברה, האנושיות - כולם יכולים לקפוץ לי כשמדובר בחיים שלי. ושל מי הם, לעזאזל, אם לא שלי? של ועדת האתיקה? של רולס? של רויס? שלי. המטרה היא המשכיות החברה? סליחה, אבל זה לא סוציוביולוגיה אלא מימשמשולוגיה. מטרת הפרט היא המשכיות, ואצל בע"ח חברתיים המטרה הזאת נשכרת ע"י צורת חיים מסויימת, אבל לייחס ל"חברה" מטרה דומה זאת טעות לא פחות מאשר ייחוס מטרת הישרדות למין (Species) כולו. אין חיה כזאת (כפשוטו: המין אינו חיה). ולענין ההכתבה: למה מה שאני מציע הוא "הכתבה" ומה שאתה מציע אינו כזה? אני בסה"כ אומר שאם הרבה ספינות נטרפות על אותו שרטון, אולי כדאי לבדוק אם המגדלור מוצב במקום הנכון. תסכים איתי שזאת דרך נאה לסיים את התגובה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, אני בטוח שאשתך לשעבר הסבירה לך פעמים רבות שכדי להבין צריך להקשיב. קונקרטי מול מופשט: אני מעדיף את הקונקרטי על המופשט כשההתייחסות היא לדברים שמצויים במציאות. סבל הוא קונקרטי, סיכונים הם מופשטים. בני-אדם הם קונקרטיים, עמישראל הוא הפשטה. אי אפשר להחיל את האבחנה הזאת בסוגיות נורמטיביות: מה יותר קונקרטי בלהמית את גב' שייבו מבלא להמית אותה? הזכות של אדם לחייו. 1. לגב' שייבו אין רצונות או אינטרסים. אין כאן התנגשות רצונות בינה לבין החברה. 2. אפוטרופוסיה של גב' שייבו אינם מתקרבים לפניה עם כרית. הם מבקשים מהחברה לעשות משהו (להמית אותה). זה מוציא את השאלה מתחום הפרט ומעביר אותה לתחום הכללי. אם אתה תתאבד זה דבר אחד, אם תבקש ממני להרוג אותך זה דבר אחר. אני אצטרך לשקול את זה, ויכול להיות שלמרות ש"החיים הם שלך", אני אסרב. אותו דבר. 3. האם אני יכול להבין מדבריך שאם אתה רואה אנשים לפני ביצוע התאבדות אתה מכין לעצמך כוס קפה וצופה מהצד? שאם מישהו מבקש ממך לעזור להוריד את המתאבד מהחלון אתה מסביר לו שאינך יכול להתערב כי החיים הם של המתאבד והוא עושה בהם כרצונו? אני מסכים שסיימת את התגובה בדרך נאה. לא קשורה לכלום, אבל נאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהיא הסבירה, אבל כנראה לא הקשבתי באותו רגע. הקונקרטי הוא שיש לפניך אדם קונקרטי שהביע את רצונו הקונקרטי לגבי המצב הקונקרטי בו הוא נמצא באותו רגע קונקרטי עליו אנחנו מדברים באופן קונקרטי עכשיו. המופשט הוא לדבר על הרעיון הכללי של "טובת החברה" ולגזור ממנו כללי התנהגות. הטענה שלי היא שמי שנפגש עם מקרים קונקרטיים קרובים לליבו נוטה לבחור בפתרון שונה ממי שעבורו מדובר בתרגיל אינטלקטואלי מופשט גרידא (אלא אם כן הוא נמנה על זן מסויים של דתיים). כבר היה לי דיון דומה עם ל. גולגר פעם, ואומר לך מה שאמרתי לו בשעתו: אני מקוה בשבילך שלעולם לא תשנה את דעתך בעניין זה. על סעיף 3 כבר דיברנו: אם המתאבד בפוטנציה בריא בנפשו, אני לא אמנע ממנו את הפעולה. הרוב הגדול של המתאבדים אינם כאלה, הם מגיעים למסקנות שגויות ("המצב לעולם לא ישתנה") בגלל מחלה ניתנת לריפוי והם לא במצב של בוחן מציאות תקין1. כפי שלא אניח לילד בן 6 לקפוץ לכביש סואן, לא אניח גם להם להתאבד, ומאותן סיבות. מי שקץ בחייו כפי שהם ומצבו באמת אינו יכול להשתפר, יקבל ממני את ברכת הדרך. ____________ 1- לא במובן הפסיכיאטרי המקובל של המונח הזה, אלא במובן כללי קצת יותר שבו אותה מציאות מובחנת כוללת גם את הסובייקט עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אנחנו סתם ניכנס ללופ. אני אטען שהקונקרטי הוא שזה לבצע רצח, שזה דבר אסור וכו'. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |