|
||||
|
||||
אני לא מצליח ליישב את "ההתנשאות של חלק מהמתדיינים כאן, שחושבים שהם, הבוגרים והאמפתיים, באו ללמד את הברברים פרק בנימוסים והליכות, די מבחילה" שלך מתגובה 289594, עם הטענה שלך כאן ש"כשאומרים למישהו שהוא *צריך* לחייך לקופאית, ייצא לו רק חיוך מזוייף". ממה נפשך, אם כשאתה שומע שצריך לחייך לאדם שמשרת אותך ייצא לך חיוך מזויף, מה לך להלין על הנסיון ללמד אותך פרק בנימוסים והליכות? ואם הפרק הזה מיותר בשבילך, איך זה שהחיוך מזדייף לו? |
|
||||
|
||||
אתה מבצע את אותה תקיפה אישית כמו אלו שעליהם אני מתלונן. בשביל מה? אולי כדאי לסגור את זה: אני אישית נוהג לחייך לקופאיות, ואפילו לא חיוך מזוייף. אני גם מחייך לשומרים, ואם הייתי הולך לזונות כנראה הייתי מחייך גם אליהן. אני בטוח שכמוני עושים גם כל המתדיינים כאן. אלא שאני לא מחייך מתוך הרגשת חובה שאני צריך "לעשות את היום" לקופאית. אמרה כאן מישהי חכמה את הדברים הבאים: "עוד לא קרה אף פעם אחת שעמדתי ואמרתי לעצמי: "אהא, עכשיו, בעוד עשרים ושתיים שניות, אחייך אליה חיוך באורך 4.5 שניות - כי היא בטח סובלת מכאבי רגליים וזה מה שירפא לה אותם". אני מחייכת אל הקופאיות באופן ספונטני לגמרי ומתוך מה שנראה לי, אכן - כאמפטיה אמיתית, מה לעשות" אני מסכים איתה לגמרי, ואני חושב שזה גם מה שמניע אותי, ואת שאר המשתתפים בדיון. עכשיו, משהסכמנו שאנחנו לא נושא הדיון, אפשר לתהות מה עם אלו שהטיעון הזה לא תקף לגביהם. אלו האנשים שעבורם הדיון הזה קיים מלכתחילה, שהרי לא צריך לדון על כדאיות או אי כדאיות החיוך לאנשים שממילא מחייכים. אם לא קיימים אנשים כאלו, עשינו עוד צעד אחד בדרך לאוטופיה. אם כן - אני חושב שיצא להם חיוך מזוייף. מה לעשות. |
|
||||
|
||||
זה אולי ישמע מצחיק, אבל אני *באמת* זוכר שראיתי אותך ערב אחד בסופר (בגרנד קניון בחיפה, לפני כחצי שנה לדעתי, זוכר?), ושאפילו חייכת לקופאית. אני מוכן להעיד שגדי אלכסנדרוביץ' מחייך לקופאיות חיוכים שנראים לא מזויפים. |
|
||||
|
||||
אני בד''כ מחייך ומנסה לזרוק הערה סימפטית-חיובית לקופאים וקופאיות, כספריות וכספרים, שומרים ושומרות (הרבה פעמים למבוכתם הרבה של ילדי, אם הם לידי), אבל יכול מאד להיות שזה בגלל השפעה סביבתית חזקה (או שזה הגיל). |
|
||||
|
||||
מבוכתם של ילדיך? על מה ולמה? |
|
||||
|
||||
דוגמא: אתמול הלכנו להצגה. בכניסה הסדרן ברך את כולם במאור פנים והתענין אם היה להם יום טוב עד כה. אני השתרכתי מאחור וכשהגעתי אליו הוא חייך אלי בשאלה (כנראה הוא לא היה בטוח בכרטיסים). שאלתי אותו למה הוא לא מתענין גם בי, ובתשובה לשאלתו עניתי "אל תישאל." שנינו צחקנו, והבן שלי תפס ממני מרחק. גם אתה היית. |
|
||||
|
||||
זוכר. אני לא בטוח אם חייכתי *אלייך*, אבל, אז אני בכלל יוצא פארש. |
|
||||
|
||||
מותר לשאול אם יש סיבה עקרונית שבגללה אתה לא הולך לזונות, ומהי? |
|
||||
|
||||
עקרונות אפשריים: 1. הוא לא מוכן לשלם על מה שהוא יכול על נקלה להשיג בחינם ובכמות (ואיכות) בלתי מוגבלת. 2. חסרון כיס. |
|
||||
|
||||
3. אני לא מספיק אכזרי כדי להכריח זונות לעשות איתי דברים, ולא משנה באיזה מחיר. אבל אני מודה ש-1 ו-2 הם נימוקים די אפקטיביים בזכות עצמם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |