 |
ראשית, הצדדים בצוואה יכולים בהחלט להיות המצווה והיורשים, כאשר למשל הנפטר מצווה את רכושו למי שטיפל בו בעודו בחיים, כתודה ידועה מראש על טיפולו. במקרים אחרים, זה יכול להיות חוזה בינו לבין החברה, שמורכבת מאנשים שגם הם רוצים שיכבדו את צוואותיהם טחרי מותם. לדוגמה, אדם שמוריש את רכושו לבית מוגן למפגרים, שבו חוסה בנו, יכול לעשות זאת כדי לוודא שאותו בן יזכה לטיפול נאות אחרי מותו. אם הוא חי בחברה שבה אין מכבדים צוואות, החשש לילד יכול להעיב על כל חייו - ולאנשים חיים, גם לטענתך, יש זכויות.
אותו דבר לגבי בקשתו של אדם שלא להתחבר למכשירי החייאה בשעה שברור שזהו המשך חיים באמצעים מלאכותיים - כלומר, המשך של "קיום" מסוים, אבל לא של חיים ממש. דעתי היא, שקשה מאוד לבטוח בדעת הרופאים, שאותו חולה שממשיכים את חייו לא חש כל סבל או כאב, ושהוא אכן מחוסר כל הכרה. יותק מזה, הסבל הנגרם לאדם שחושש ממצב זה ללא יכולת להשפיע עליו (כלומר, כאשר נאסר על רופאים מכל וכל לקיים "צוואות בחיים" מסוג זה, יכול היות גדול מאוד. מסיבות אישיות, אני יכולה לומרר לך שזו בהחלט הרגשתי לגבי חיי.
ודבר אחרון: הפרת חוזה היא דבר בעייתי גם בלי עניינים של אנרכייה: התנהגות כזאת מצד חלק ניכר של בני האדם, ללא התערבות חוקית, עלולה להעיב על חיי כולם כל הזמן: אם אינני האדם היחיד בעולם (ואני לא, לטוב או לרע), בשאלה אם אני יכולה לתת אמון בסיסי בזולתי משפיעה מאוד על כל חיי - וכיוון שכל מפגש בין אנשים נושא בחובו סוג של "חוזה", התחושה שלכל "חוזה" כזה אין משמעות היא הרסנית לחלוטין גם ברמת הפרט.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש