 |
אני הבנתי ממר מאן שהוא מדבר על איך שהיהדות תופסת את המילה. כאקט של הטלת מום. לא איך שצופה חיצוני רואה את המילה.
איך שצופה חיצוני רואה את המילה? אין על כך ויכוח. אחד יטען שזהו מנהג ברברי. אחד יחשוב שמדובר במנהג הגייני. כל אחד ודעותיו הבאות, בדרך כלל, מהמישור הערכי הכולל של אותו אדם.
מר מאן כתב -"דומה כי הן הרעיון היהודי והן הרעיון האמריקאי...רוצים ומשיגים - מבחינת האמונה - דבר ברור ויציב.."
ובכן, מר מאן לא דיבר על הטלת מום מתוך ראיה אנושית, אלא איך שהיהדות תופסת את המילה. ועל כך התרעמתי.
באומרי קשקושים התייחסתי לתאוריות פסיכולוגיות שהופרחו בחלל האוויר האיילי. גם אם יש בהם ממש, יש כל כך הרבה משתנים מפריעים שאי אפשר לחקור את אותם מנהגים ברצינות.
ברית המילה נהגה בזמן בה הוקרבו הקורבנות. אין כאן שריד אבולוציוני. מקובלת עלי ההערה של יוסי גורביץ כי פדיון הבן הוא שריד למולך. או לפחות קרוב בצורה מחשידה למדי. הקרבת הקורבנות הם חלק או שריד מתהליך "החלוקה מחדש". טקסים בהם נערכו משתאות וסעודות המוניות בה המנהיג יכול "להיטיב" עם האנשים שהלכו איתו.
ברית המילה, ככל הנראה, התפתחה כטקס בחלק מחברות אגן התיכון, בשעה שעברו מצורת חיים אחת לצורת חיים שניה. הליניאג'ים התפוררו והחברה מתחילה להשתנות ולהיות יותר גרעינית- משפחתית. במצב שכזה יש צורך לסמן מי האב. (מקודם, זה לא היה חשוב כל כך). על כן בברית המילה אנו מכריזים על דמות האב למען הסר ספק. כך על פי מארי דאגלס.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש