בתשובה לתובל, 03/03/05 2:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(סעיף 1. הוא תשובה לכך שאתה מתעקש שאביא הוכחות לפעילות הטרור של ערפאת רק "בזמן ההסכמים" כאשר מה שתוחם את "זמן ההסכמים" הוא פעילות הטרור של ערפאת..) לגבי העמדה שלך, אפשר להתווכח על ההימורים העצומים בחיי אדם, שאתה מוכן לקחת, על אף שאתה לא יודע אם הם רוצים שלום וכו' אבל אני מעדיפה להתמקד בציטוט מז'בוטינסקי שקראתי היום במאמר של משה לפיד http://www.inn.co.il/article.php3?id=4015 ז'בוטינסקי מבדיל בין "אימפרסיוניזם מדיני" ובין "אקספסיוניזם מדיני". הראשון מושפע מההתרחשויות שמעל פני השטח, וממה שקורה בטווחים של הזמנים הקצרים. בעוד שהאקספסיוניסטים מתייחס אל תנועות העומק אל המניעים היסודיים של הגורמים והכווחות הפועלים במציאות. אני חושבת שזה גם ההבדל בדרך בה שנינו רואים את המציאות. בשבילך כל הצהרה, טכס, או שינוי של אישיות המנהיג הם שינויים אמיתיים, המשנים מציאות. אני לעומת זאת, מנסה להבין את זרמי העומק של ההתרחשויות, וההתנהגויות העכשוויות הן רק חלק קטן מהבנת המציאות שלי. יכול להיות שאני טועה בהבנתי את המניעים העמוקים של המציאות, אבל כדי שאווכח בכך, צריך הרבה יותר מהצהרה של איש זה או אחר. זה צריך להיות שורה של מעשים והתרחשויות שיראו שהזרם העמוק שינה כיוון. למשל: הדרך בה אני מבינה את מערכת היחסים בינינו לבין הערבים היא שזרם העומק המניע את הערבים הוא הרצון להפטר מהנוכחות היהודית ציונית בארץ ישראל. אבל אם ערפאת היה מסכים להקמתה של מדינה פלשתינאית בתנאים שברק הציע לו בקמפ דיויד, היה עוצר את הטרור, והיה מקדיש את כל מירצו לשיקום עמו, ולבנית יחסים ידידותיים עם המדינה הציונית, הרי הייתי חייבת לבדוק שוב את ההבנה שלי את המציאות, וכנראה לשנות אותה. אבל לא רק שזה לא התרחש, אלא התרחש דווקא מה שהיה צפוי לפי הדרך בה אני מבינה את זרם העומק בחברה הפלשתינית. סביר אם כן, שמה שהיה ברור לי קודם (ובגללו התנגדתי לאוסלו), הפך לברור עוד יותר. מלחמת אוסלו, היא חידה לא פתורה בשביל השמאל. אין להם מושג למה ערפאת פתח בה. בהתרחשויות החיצוניות לא היה שום גורם הגיוני שהוביל להתרחשותה. (גם לא עלייתו של שרון להר הבית. ההכנות וההתחלה למלחמה היו עוד הרבה קודם לכן). בשבילי, לעומת זאת, לא היה בה שום דבר מיסתורי, כי היא אולי לא התאימה להתרחשויות מעל פני המים, אבל היא תאמה את זרמי העומק של החברה הפלשתינית, כפי שאני מבינה אותם. גם עכשיו יש קצף על הגלים שנע בכל מיני כיוונים, שגורם לאנשים שוב לחשוב במושגים של "חלון הזדמנויות". הם לא מבינים שהמציאות היא לא הזדמנויות שצצות פה ושם, אלא התרחשויות עם עומק ו"מסה" גדולים, שלא ניתן ל"הזיז" אותן כי מישהו אמר משהו, או כי מישהו נעלב. אם יש באמת רצון לשלום משני הצדדים, הרי זה לא עניין של הזדמנות חד פעמית, או אדם זה או אחר שנמצא בשלטון, אלא זה דבר עמוק ורציני שחייב בסופו של דבר לבוא לידי ביטוי. כך שאם יש רצון אמיתי להשלמה מהצד השני, לא יזיק לו כלל שנבחן אותו קצת וניתן לו להוכיח את עצמו לפני שנכנס למשא ומתן. הבעיה היום היא שהנווטים שוב משיטים את הספינה לפי התנועות של הגלים, בלי לחשוב על מה שקורה שם למטה בעומק. אני ממש לא נביאה כאשר אני אומרת שהספינה שוב תעלה על שרטון, ויהיו נזקים קשים. זה לא עניין של דעה סגורה או פתוחה. השאלה היא איך אתה מבין ומנתח את המציאות. אני חושבת שהמציאות אינה שטוחה, אלא היא מורכבת מרבדים עמוקים שהם המניעים האמיתיים של מה שנראה מעל פני השטח. מציאות כזאת אינה יכולה להשתנות בצורה מהירה ופתאומית. זה תהליכים ארוכים ועמוקים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(?) קודם כל, כדאי שתפסיקי את הדמגוגיה האינפנטילית הזאת של "ההימורים העצומים בחיי אדם, שאתה מוכן לקחת" כל עמדה פוליטית היא סוג של הימור מושכל . האם הדרך של הימין הקיצוני היא דרך שמובטח לנו שאם נלך על-פיה לא נאבד אזרחים? שנית, עדיין לא ענית לי על השאלה ולא הראת לי איך העמדה שלך יכולה להיות רלבנטית. את טוענת שהמציאות לא יכולה להשתנות בצורה מהירה ופתאומית. או.קיי,לגיטימי. לשיטתך,אילו תהליכים עמוקים צריכים להתרחש אצל הפלסטינים כדי שתשתכנעי שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא אפשרי ושהם ויתרו על הרצון להשמיד אותנו. האם מלחמה של אבו מאזן בארגוני טרור תשכנע אותך? האם פירוק ארגוני טרור ישכנע אותך? האם תקופה ארוכה של שקט בהסכם ביניים (5-10 שנים למשל) יכולה לשכנע אותך? האם הסכם שבו אבו מאזן יוותר על זכות השיבה ישכנע אותך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הזאת נשמטה לי בתוך שלל התגובות בפתילים האחרים בינינו. חזרתי אליה כי אני חושבת שהנקודה שמועלית בה דווקא חשובה. "כל עמדה פוליטית היא סוג של הימור מושכל". אז זהו, שלא. יש דרכים פוליטיות שהן הימור פרוע. מי שמנתח את המציאות בדרך לא נכונה, מהמר בדרך "לא מושכלת" ויכול לגרום לאובדן גדול. הדרך לדעת אם ראיית מציאות מסויימת נכונה, זה לבחון האם התוצאות הנובעות מהליכה בדרך הזאת, בקטן, תואמות את הציפיות מהנחות היסוד של הדרך הזאת. אם כן, ניתן להמשיך ביותר גדול. אם לא, צריך לשנות את הנחות יסוד. אם המציאות לא נענית לך, ובכל זאת אתה ממשיך להסתכן בחיי האזרחים שלך בהליכה באותו מסלול, וביותר גדול, אתה כבר דומה למהמר כפייתי. זה לא פוליטיקה מושכלת. אני חושבת שזה התהליך אותו אנו רואים היום. הנקודה החשובה יותר היא השאלה איך אדע הדברים משתנים אצל הפלשתינים. אתה בעצם שואל שני דברים שאינם קשורים: 1. איך אדע שהפלשתינים ויתרו על הרצון להשמיד אותנו. 2. איך אשתכנע שהפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" הוא אפשרי. שתי הנקודות הללו לגמרי לא קשורות, ואפילו סותרות במקצת. לגבי הנקודה הראשונה- אני אדע שהפלשתינים ויתרו על הרצון להשמיד אותנו, כאשר אראה שיש להם סיבה טובה לייאוש מוחלט מהאפשרות להצליח להגשים את רצון הזה, וכאשר ההתנהגות שלהם לאורך זמן, תתאים לגישה הזאת. כלומר הם לא יבצעו יותר טרור נגדנו, ואם מישהו בודד כן יבצע איזו פעילות כזאת, או אפילו רק ידבר על כך של"יישות הציונית" אין זכות להתקיים, הם יוקיעו אותו, ולעומת זאת יכבדו את האנשים שמשתפים פעולה עם המדינה היהודית. בנוסף, הם ישתדלו לשקם את חייהם, וחיי אחיהם הפליטים. הם יפסיקו לפעול למען החרמתנו בזירה הבינלאומית, ויתחילו לפעול למען שיתוף פעולה אתנו שיביא להם תועלת ממשית, ולא ראוותנית בלבד. 2. הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" בנוי על ההנחה שמה שמניע את ההתנגדות הערבית לקיומנו, הוא הרצון שלהם בביטוי לאומי עצמאי. כיון שאני חושבת שזו כלל לא הבעיה, קשה לי לחשוב על מה ישכנע אותי שביטוי לאומי עצמאי נוסף שלהם הוא הפתרון. אני לא חושבת שהבעיה שלהם היא ביטוי לאומי עצמאי מפני שהם לא דיברו על זה לפני מלחמת ששת הימים, כאשר כל שטחי יש"ע היו ברשות הערבים, והם תיאורטית יכלו להשיג זאת בקלות רבה יותר. ומפני שבירדן יש הרכב אוכלוסיה מאוד דומה לזה שבישראל המערבית, ואני לא רואה סיבה הגיונית לכך שאם ביטוי לאומי עצמאי הוא המטרה שלהם, הם לא יחושו שירדן היא הביטוי אותו הם מחפשים. היותה של ירדן ממלכה ולא דמוקרטיה, לא נראה לי עיכוב לגבי הזדהותם הלאומית. הרי אין שום מדינה ערבית שהיא דמוקרטיה ספונטנית ממשית. גם אי הויתור על זכות השיבה, מראה שהחיים מתחת לשלטון עצמאי אינו מהווה מבחינתם את צורת החיים האידיאלית, ומטרה משמעותית. כי הם מוכנים לוותר על חיים עצמאיים כאלה, ובלבד שתהיה להם דריסת רגל גדולה יותר בתוך ארץ ישראל הקטנה. אני חושבת ששני הדברים סותרים, משום שמדינה פלשתינית עצמאית בשטחי יש"ע, תגדיל את האופציות שלהם לממש את הניצחון עלינו, וממילא תרחיק את הייאוש שלהם מהאפשרות הזאת. לכן נראה לי שכל הליכה בכיוון זה מרחיקה את האפשרות לויתור של הערבים על שאיפתם "לבטל" את קיומנו באיזור. ניתן ללמוד זאת גם ממה שקרה בעקבות תהליך אוסלו- כאשר תיאורטית היינו במסלול שהיה צריך להביא אותם ל"מטרתם"- המדינה הפלשתינית- השינאה ההסתה וליבוי היצרים נגד קיומה של המדינה הציונית דווקא גדלו והתעצמו עשרת מונים. המסר היסודי שאני לומדת מההתנהגות הזאת הוא שהרצון להשמיד אותנו עדיין קיים, ואפילו התעצם עם ההתקדמות שלהם לקראת השגת המדינה העצמאית, ולא להפך. בקיצור- כדי להאמין שה"ערבים אינם אותם ערבים, והים אינו אותו הים" אני צריכה לקלוט ייאוש שלהם מהאפשרות לנצח אותנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |