בתשובה להאייל האלמוני, 26/02/05 1:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מקובל לומר היום בגלוי כי התקופה שבין ספטמבר 2000 לאפריל 2002, שנה וחצי לערך, התאפיינה במצב שבו צה"ל לא נלחם בטרור. ניתן אפוא לצפות שהעם בישראל יבחן היטב את הלכי הרוח ואת דרך קבלת ההחלטות שהביאו אותו בתקופה הנזכרת למצב של אימפוטנציה צבאית מתמשכת מול רצח אזרחים סיטוני. האם באמת מה שמנע את קץ מסע הרצח ההמוני ברחובות ישראל היה השילוב של חשש מהתפוצצות אזורית, אילוצים אמריקניים (שהיו או לא היו), אמונה בתחילת יישומם של הסכמי אוסלו על ידי הצד השני לאחר 'איתותים' ברמה מסוימת, והשאיפה לצבור קונסנזוס ציבורי בישראל? או שמא מעל כל אלה ניצבת 'תורת העימות המוגבל', שפותחה על ידי מספר יועצים אזרחיים, אשר התיימרו להציג את המלחמה כאירוע פוסט-מודרני שכדי להתמודד עימו בהצלחה יש לוותר על העקרונות הבסיסיים של המקצוע הצבאי? ואולי אימוצה של תורה זו בשלמותה, על ידי הרמטכ"ל מופז, היא שמנעה ממנו עצמו את המעבר למתקפה שנדרשה כל כך אל מול הטרור? לקראת אפשרות של יציאה למבצע דומה בעתיד, יש לבחון מה היו המניעים המקצועיים של המטכ"ל להטלת יחידות המילואים בבהילות ללחימה במבצע 'חומת מגן', טרם שהתארגנו כראוי וכאילו היתה זו מהדורה חוזרת של מלחמת יום הכיפורים. תחום נוסף שיש לחקור, בהמשך לחקירת התחום הקודם, הוא – מהו הגורם שהביא לשחרורן החפוז של יחידות המילואים לאחר המבצע, בטרם הושגה שליטה מלאה בשטח – צעד שעלה בעוד כמה עשרות הרוגי פיגועים וחייב את היציאה למבצע 'דרך נחושה', שרק לאחריו החל צה"ל להתבסס סופית בשטח ולנקוט בפעילות התקפית ראויה. כמו כן, כדאי לחקור את הסיבות לדחיית המהלך הדרמטי ולדחיית הצעד שהיה אולי החשוב מכל בלחימה בטרור: חיסול צמרת החמאס – אשר ננקט רק בחודש מארס 2004, קרי שלוש וחצי שנים מפרוץ האש. אחת התופעות שראוי כי תיבחן על ידי צה"ל היא, כיצד קרה שהכנותיו בעקבות לקחי 1996, מצאו אותו עם הפתיחה באש בספטמבר 2000, כשמחד גיסא הוא מוגן וממוגן וכמעט ללא אבידות ומאידך גיסא - תקוע בתפיסת 'הכלה' ו'הוגעה', שמהותן היא אנטי-מתקפה, והיא אשר איפשרה לטרור לפרוח ולהכות כמעט ללא הפרעה במשך כמעט שנתיים. תחום חשוב נוסף שיש לחקור אחורה ולהתריע עליו לעתיד, ואשר חשיבותו עולה דווקא בימים אלה של רגיעה ביטחונית - מדומה או לא, היא היסחפותו של צה"ל בשנים 2002-1993 לכיוון תפיסת עצמו כצבא של עיתות שלום. רעיונות אלה, שיובאו ללא בקרה הולמת ממכללות אירופיות, מבוססים על ההנחה ש'המזרח התיכון החדש' אשר פרץ באזורנו, הביא גם לסיומה של תקופת הצבא המגן על אינטרסים לאומיים אל מול איומים קיומיים. לאורה של תפיסת 'תום עידן האיומים הקיומיים', החלו בצה"ל דיונים על מצב עניינים שבו, בדומה לצבאות באירופה, יעסוק הארגון יותר ויותר במשימות של ימי שלום כמו שמירת סדר באזורי חיכוך דוגמת סרביה, אבטחת חלוקת מזון דוגמת הפעולה במוגדישו ופריסת מתקני רפואה באזורי אסון באפריקה. יש להניח כי גם תהליך זה תרם את תרומתו להאטת המעבר של צה"ל מארגון מגן ומאותת לארגון לוחמני כפי שהוא מתנהג לאחרונה. אחת מאבני היסוד החשובות בתורת 'העימות המוגבל' היתה ההנחה ש"הטרור אינו איום קיומי" - דבר שבמשך תקופה ארוכה היווה עוד סיבה, או תירוץ, שלא להפעיל מול הטרור את כל עוצמתו של צה"ל, אשר ממילא הגביל את עוצמתו מרגע שקבע לעצמו כי הוא במצב של "עימות מוגבל". הד לגישות אלה, שאת תקפותן לגבי המציאות שבה יפעל צה"ל גם בעתיד יש לבחון לעומק - ניתן למצוא למשל במאמרו של מפקד פו"ם הקודם, תא"ל יעקב זיגדון, אשר פורסם לפני כשנה בכתב העת 'מערכות'. זיגדון, הטוען כי צה"ל מאחד בתוכו מאפיינים מודרניים ופוסט-מודרניים, מציג את הצבא הפוסט-מודרני ככזה שבו מתקיימים טישטוש הבדלים בינו לבין היישות האזרחית, סירוב להסתכן באבידות בלחימה, שינוי במאפייני המשימות ממבצעים במובן המסורתי למבצעים שאינם מלחמה והכרה גורפת בדבר אי הלגיטימיות של הפעלת כוח לשם פתרון בעיות מדיניות. בדומה לעוד כמה בכירים בצה"ל, גם מפקד פו"ם שכח לציין במאמרו את המאפיין שהוא החשוב מכל בבניין כוחו ורוחו של כל ארגון הצבאי מאז ימי קדם: התייחסות למטרותיו של האויב שמנגד, לתרבותו ולמאפייני התנהגותו הנגזרים מהן. מומלץ לרמטכ"ל הבא שלא להתבלבל ולא לשכוח כי האיומים על מדינת ישראל אינם מהסוג הפוסט-מודרני הרך והניתן להסדרה בעזרת מו"מ בלבד, מו"מ שבו שני הצדדים יוצאים מהנחה כי הכוח אינו מענה לבעיות ביניהם. כך, כשקיומה של מדינה אינו מאוים פיזית על ידי שכנותיה, ולו רק מעצם גודלם הפיזי של הצבאות השכנים, יכול גם צבאה לדון בסוגיות כמו מידת הסיכון הרצוי, אם בכלל, לחייהם של המשרתים בו ועד כמה הכוח הוא אכן מכשיר לפתרון בעיות בין השכנים. כמו כן הוא יכול להרשות לעצמו להתאמן בעיקר למשימות בעלות אופי של סיוע הומניטרי. ישראל, לכל הדעות, אינה מתקיימת בסביבה תרבותית שבה הפעלת כוח לצורך פתרון, לעתים טוטאלי, נמחקה מסדר היום של הדיון בדבר הדרך הרצויה לפתרון בעיות. כלקח מתקופת אי הלחימה כנגד הטרור לפני מבצע 'חומת מגן', כדאי לרמטכ"ל הבא לזכור כי המדינות והחברות הסובבות את ישראל לא רק שאינן פוסט-מודרניות אלא שרובן ככולן מצויות, הן כלכלית והן תרבותית, בעידן הקדם-מודרני על כל המשתמע מכך - גם באשר לתובנות השוררות בהן בדבר הפעלת כוח כלפי מי שנתפס (בצדק או שלא בצדק) כמפריע או מאיים עליהן. הדגמה מצוינת לתרבות הקדם-מודרנית והפרימיטיבית שבקרבה חיה ישראל קיבל שוב האזור כולו רק לפני שבוע, בעת חיסולו של רפיק אל-חרירי בלב ביירות – רק משום שנתפס כמי שקורא תגר על השליטה הסורית בלבנון. מוכרת גם פרשת הגדוד ההולנדי בסרביה, שחייליו לא ההינו לסכן את חייהם במשימה של שמירת הסדר בגזרתם, מה שאיפשר לאחד הצדדים לבצע טבח המוני בצד השני - בנוכחות אותם החיילים, שכולם שבו הביתה בשלום. גם מקרה זה מלמד על המפגש המסוכן בין שתי תרבויות, מפגש שצה"ל עלול לטעות בתוצאותיו האפשריות, עקב נטיותיו המערביות ופזילתו, גם בהשראת הלכי רוח אזרחיים, לחיים הטובים במערב אירופה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |