 |
מכיוון שאתה מסרב בעקביות להתיחס לנימוק העקרוני העיקרי שלי, אני אמחיש אותו באמצעות דוגמא.
זוג נשוי מחליט להתגרש לאחר שנים של נישואים משותפים. לזוג יש בית, אשר רשום בטאבו על שם הבעל, ואשר שני בני הזוג שילמו עליו שווה בשווה (הם החזיקו חשבונות בנק נפרדים). מכל מיני סיבות (נניח פטור כלשהו ממס), שילם הבעל את כל המשכנתא מחשבון הבנק שלו, והאישה העבירה לו מחצית מהסכום, כאשר היא חתומה מולו על חוזה שכירות על סכום זה. בעת הגירושין טוען הבעל שהבית שייך לו במלואו, ובתור הוכחה מראה שהבית רשום על שמו, שהוא שילם את מלוא המשכנתא, ושהאישה שילמה לו שכירות בזמן הזה. האישה, לעומת זאת, טוענת ששילמה מחצית מערך הבית, ולכן מחציתו שייכת לה. אם אתה רוצה, תוסיף מצב שבו בני הזוג קנו חפצים באופן פחות או יותר שווה (בכל פעם מישהו אחר שילם), אלא שהבעל החזיק את הקבלות והחשבוניות, וכעת הוא טוען לבעלות על כל החפצים שהוא יכול להוכיח שקנה, ועוד על מחצית מערך השאר (שעליהם האישה לא יכולה להוכיח בעלות). באנלוגיה לטיעונים שלך, הבעל גם טוען שהאישה חצופה, שהיא מחנכת את הילדים בצורה לא ראויה, שהיא התחילה להעסיק עוזרת בית ועוד טיעונים לא רלוונטיים לשאלת הבעלות על הבית. מה, כשופט במשפט, תפסוק בעניין הבעלות על הבית? האם לדעתך פסיקה לטובת האישה פירושה שכל מי ששכר אי פעם דירה יכול לבוא ולטעון לבעלות על מחצית מהדירה?
האנלוגיה: האישה, כחלק מהיחידה המשפחתית, מעולם לא חשבה על עצמה במונחים של משק כלכלי נפרד, ולכן לא טרחה לשמור ראיות לבעלותה על חפצים או לדאוג שהבית יהיה רשום גם על שמה. הקיבוץ, בתחילת דרכו, ראה את עצמו כשליח של העם והמדינה, וכלל לא חשב במונחים של רכישת הקרקע מהמדינה. אין כאן שיקול כלכלי מוטעה (הקיבוץ העדיף לחכור ולא לרכוש את האדמות), אלא חשיבה במונחים אחרים.
לגבי ז'בוטינסקי: אני לא מבין איך אתה מגיע מכך שז'בוטינסקי לא היה חסיד של הקומוניזם או הסוציאליזם לכך שהמדינה בזבזה משאבים על "ההזיה הסוציאליסטית".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש