בתשובה לממי לביא, 28/02/00 15:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז זהו בדיוק - שזה לא צריך לעניין אותך. אתה בכלל לא אמור להיות מעורב במה שקורה בדלת אמותי. פגיעה בדברים שאני עושה בעצמי (או לעצמי) היא כבר לא פגיעה ברגשות, אלא פגיעה בדמוקרטיה. אתה הרי לא פוגע ברגשות שלי - אתה פוגע באמונה שלי. אין אני פוגע באמונה שלך כשאני "כופה" עליך לראות אותי נוסע ברחוב ביום שבת. אתה כן פוגע באמונה שלי כאשר אתה מחייב אותי להתחתן בטקס דתי שמנוגד לאמונה שלי. אילו הייתי כופה עליך להתחתן בחתונה אזרחית, ומונע ממך להתחתן בחתונה יהודית, היה מקום להשוואה. הדתיים לא הקריבו כלום, מכיוון שלא היה להם שום דבר להקריב. המדינה נוסדה כמדינה חילונית, ע"י חילוניים, ורק טפשות פוליטית של בן-גוריון יצרה את כל מושג הסטטוס-קוו האומלל שאנו סובלים ממנו עד היום. מערכת החוקים של המדינה אינה פוגעת כהוא זה בחופש הדת שלך. הדרישות שלך פוגעות בחופש הדת שלי. אין מקום לפשרה תחיקתית. יש ויש מקום לפשרה חברתית בין האנשים. אין לי בעיה, אם אתבקש, שלא לנסוע ברחוב בר-אילן. אני אדם נחמד, אני לא עושה דווקא. אבל כשרוצים לכפות את זה עלי בחוק - תסלח לי, אבל יש גבול. אתם רוצים לשבת ולדבר יפה, להסביר מה אתם הייתם רוצים שאנחנו נעשה, ואנחנו נסביר מה אנחנו לא מוכנים לעשות (שמת לב שאנחנו לא באים בדרישות אליכם?) - אין לי בעיה. בחקיקה, ובטח שבמחטפים - בשום פנים ואופן לא. ובאשר לשאלה אם אני חושב שבחורות כמקדמי מכירות זו פגיעה במעמד האישה - עזוב מה /אני/ חושב - הן לא חושבות שזו פגיעה. מי אני שאתווכח? (לא, סנדי בר אינה נתונה לחסדיהם של גברים אכזריים שמנצלים את גופה. היא די בשליטה. ובכל זאת היא עושה פרסומות, לעיתים בלבוש די מינימלי. אז מה? היא גם שוביניסטית גברית?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה שאתה עושה אינה במקומה. הדת, בהגדרתה, דורשת מעשים, ואילו אתה דורש חוסר מעש. זו היתממות להגיד שאתם לא באים בדרישות - באילו דרישות אתם יכולים לבוא? החילונים יכולים רק לומר "אני לא רוצה לעשות כך וכך". אין בתרבות החילונית דבר שניתן להגדירו "קום עשה". רוב התרבות בנויה על "שב ואל תעשה". הדת, לעומת זאת, דורשת מעשים. וכאשר יש מצבים מסויימים הסותרים חלק ממעשים אלו, אז לעתים אנו מבקשים: חבר'ה, בבקשה - את זה אל תעשו. התחשבות ברגשות אינה נחלת הציבור הדתי בלבד. יש גם חוקי מדינה שמטרתם למנוע פגיעה ברגשות, כגון חובת הנפת דגל ישראל מעל דגלים אחרים, חובת עמידה בצפירה ביום הזיכרון ועוד. הרגשות בהחלט משחקים תפקיד, גם בחקיקה. הראיה לכך היא הרעש התקשורתי שהתעורר לאחר שנחשף שברחובות בעלי אוכלוסיה חרדית לא כולם עמדו בעת הצפירה. לפי טענתך, במי זה פגע? האם זה הכריח מישהו לעשות משהו? (והערת סוגריים לא קשורה בעליל: מעניין למה אף אחד לא בדק אם בישובי הערבים במשולש עמדו בשעת הצפירה) דמוקרטיה, אין פירושה "אני יכול לעשות מה שאני רוצה ושכולם יקפצו". גם הדמוקרטיה מכירה בכך שיש ליצור איזון בין חופש הפרט לבין השקט הציבורי, כמו אותו סיפור על הנוסע שקדח חור באוניה. לא ברורה לי החלוקה שאתה עושה בין פשרה תחיקתית לפשרה חברתית. אתה אדם נחמד, וזה יפה. אך מה יקרה אם מחר יבוא אדם פחות נחמד? מה יגרום לו להישמע לאותה פשרה חברתית? ובכלל - למה צריך חוקים? אין אנשים נחמדים שיודעים שאסור לרצוח? ולא, אני לא אעזוב את מה שאתה חושב בנושא מעמד האישה. אני מדבר איתך, ולא עם סנדי בר (ויש שיגידו: לצערי...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע. ראשית, התרבות החילונית אינה בנויה על "שב ואל תעשה", אלא על "עשה מה שבא לך, חוץ ממה שיפגע (לא כולל ברגשות, וזו הסיבה שאני מתנגד לכה רבות מתלונות ההטרדה המינית המתייחסות רק לפגיעה ברגשות) באחרים". עוד יותר משעשעת היא העובדה שאתה טוען שהיהדות בנויה על דרישת מעשים, ושורה אחרי זה מסביר בכך את הדרישה שלכם מאיתנו ש/לא/ לעשות דברים. כלומר - הדת היהודית בנויה (לפחות חלקית) על איסורים, ולאו דווקא על דרישות. הכפייה הדתית טרם הגיעה לרמת חוצה בה ידרשו ממני להניח תפילין ("עשה"), אבל אתם בהחלט מוכנים למנוע ממני לעשות דברים אחרים ("אל תעשה"). נו, אז מה יהיה? בחקיקה הישראלית אין שום קביעה שחובה לעמוד בזמן צפירה. מדובר בקונבנציה חברתית ותו לא. מי ש"נתפס" מתעלם מהצפירה זכה, אולי, לקיטונות של כעס ציבורי, אבל אף שוטר לא דפק לו על הדלת עם צו מעצר. הרשה לי להבטיחך כי גם אם תקפץ להנאתך מול תחנת המשטרה הקרובה לביתך בזמן הצפירה, איש לא יכניס אותך לכלא על כך (לבית חולים, לעומת זאת, בהחלט עשויים להיות כמה שישמחו להכניס אותך, לא שאני מסכים איתם...). לגבי הנפת הדגל - לא הייתי מודע לחוק הזה, אבל הוא בהחלט מתאים לזקפה הלאומית הנפוצה כל-כך באזורנו, ואין זה מפתיע אותי כהוא זה. מכאן ועד להסיק ש"רגשות הציבור" הן דבר מה שיש להתייחס אליו בחקיקה - הדרך עוד רחוקה. אתה צודק - הדמוקרטיה אינה קובעת כי כל אדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו - היא נותנת סייג - כל עוד לא פגע באדם אחר. פגיעה ברגשות לא תופסת (חוץ מבישראל, כמובן... אגב, כרוז החזיר הזכור לטוב - האם הוא בתחום חופש הביטוי, או שמא גם הוא אסור בשל פגיעה ברגשות דתיים? צחוק הגורל הוא שהחוק האוסר פגיעה שכזו, שהעבירו המפלגות הדתיות, הוא ששימש כדי להכניס את טטיאנה סוסקין, או איך שלא קראו לה, לכלא...), וזאת משום שכל אדם יכול לטעון כי רגשותיו נפגעו. כל דבר שלא מוצא חן בעיניך פוגע ברגשותיך. איך יוכל להיות חופש דיבור אם רגשות מוגנות בחוק? אין משמעות לחופש דיבור במשטר שכזה. הפשרה החברתית היא דבר שנעשה מתוך רצונם הטוב של האזרחים, מתוך הבנה של הצד הדורש כי הדרישות שלו פוגעות בזכויותיו של הצד השני, ומתוך הבנת הצד השני שעדיף לוותר קצת למען שכנות טובה. מה קורה אם מישהו לא מקבל את הפשרה הזאת? כלום. אז יש איש אחד לא נחמד, כולם עושים לו נו נו נו, מראים את התמונה שלו בעיתון וכותבים עליו שהוא איכסה. אתה רוצה לשים אותו בכלא. איכשהו, נראה לי שהגישה שלי היא הסבירה יותר. לשם השוואה, בוא נניח שהטענה שלך לגבי עמידה בצפירה הייתה נכונה - האנשים הללו, ששמו את התמונה שלהם בעיתון ואמרו (פחות או יותר) שהם איכסה, היו אמורים להכנס לכלא. זה ההבדל בין הבנה חברתית לבין קביעה תחיקתית. אני חושב שאם לבחורה שנמצאת ברשות עצמה ולא מופעל עליה לחץ, מוכנה להצטלם כך - זכותה. לצורך העניין, ולפני שתשאל השאלה, לדעתי מותר לאנשים להסתובב ערומים בחוץ. נכון, זה עשוי להקשות עלי את ההליכה בחוץ (לא כל-כך בגלל שיהיו שם בחורות יפות ערומות שיסיחו את דעתי, אלא בעיקר בגלל שיהיו שם הרבה יותר בחורות לא-כל-כך יפות בלשון המעטה, שיגרמו לי לעצום עיניים חזק חזק כדי להמנע מהמראה המזוויע...), אבל אין שום סיבה שהבעיות האישיות שלי עם ערום ימנעו זאת ממי שמעוניין בכך. ושוב תכנס כאן הקונבנציה החברתית הקובעת כי מוטב להסתובב לבושים בחוצות העיר (אותה קונבנציה שקובעת שמה שמותר ללבוש בחוף, אין מקובל ללבוש בסופר-פארם). מספק אותך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אתה מתחמק מתשובה. אנא ענה ישירות: מהי דעתך על האנשים הבאים: 1. אלו שאינם מכבדים את צפירת יום הזכרון 2. מכחישי השואה 3. שורפי דגל ישראל 4. אלו שמכנים את חיילי צה"ל "נאצים" 5. מסיתים 6. יהודים המעוניינים להתפלל בהר הבית האם יש כאן או אין כאן פגיעה ברגשות שיש להתייחס אליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התחמקתי. לא בכוונה, בכל מקרה. 1. אנשים לא מי יודע מה נחמדים כלפי אנשים אחרים. 2. שקרנים או טפשים. 3. אין לי שום בעיה איתם. זכותם. 4. אנשים שיצאו מפרופורציות. 5. הגדר "מסיתים". אם מדובר במסיתים לרצח - עבריינים. 6. אנשים עם בעיה בעייתית מאוד. פגיעה ברגשות? תמיד יש פגיעה ברגשות. האם צריך להתייחס אליה? באופן פרטי - בהחלט. אני מגנה, אישית, מכחישי שואה. מבחינה חוקית? היחידים שהמעשה שלהם יכול לפגוע פיזית האנשים הם המסיתים, ונגדם יש חוקים. כל השאר - היטב בתחום חופש הביטוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אינך עונה ישירות לעניין. אתמקד, ברשותך, בסעיף 6, לגבי יהודים המעוניינים להתפלל בהר הבית. כתבת שיש להם בעיה בעייתית מאוד. טעות בידך - לך יש בעיה בעייתית מאוד. יהודים אלו מעוניינים להתפלל, נקודה. הם אינם מעוניינים להשמיד, להרוג ולאבד אף אחד, הם אינם מעוניינים לחולל מהומות (אם כי לעיתים נדירות יש כמה פרובוקטורים שתופסים טרמפ) ובטח שלא לפגוע באף אחד, ובכל זאת - המשטרה אוסרת זאת, בדרך כלל. למה? מה הבעיה עם זה? איפה חופש הדת המפורסם? מה עם חופש הביטוי החיוני כל כך? ועוד, הרשה לי להקצין מעט את הנקודה. כתבת שאין לך בעיה (מעבר לבעיה אסתטית...) להסתובב עירום ברחובות. האם אין לך בעיה גם עם קיום יחסי מין באמצע הרחוב? ואם לא - האם אין לך בעיה שילדיך (לעתיד, אני מניח...) יראו זאת? יתירה מזאת - האם תאפשר לילדיך להשתמש בסמים? בדרך כלל אין זה כרוך בפגיעה פיסית! ובכלל, אם אין לך בעיה להסתובב עירום - מדוע אינך עושה זאת? לפי התיאוריה שלך, זהו דבר המותר לפי החוק ואינו בעייתי, ואני בטוח שאם תעשה זאת בשיינקין לא יהיו שם הרבה חרדים שיסקלו אותך, אם מכך פחדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. לא הבהרתי את עצמי היטב - הבעיה שלהם היא שבמדינה שלנו אין חופש אמיתי. צריך לאפשר להם להתפלל שם (בהנחה שבאמת אין להם כוונות רעות). חופש התנועה, חופש הדת, חופש הדיבור - כולם אומרים שצריך לאפשר להם להתפלל שם. חוקים טפשיים ו"רגשות דתיים" מונעים זאת מהם. לא, אין לי בעיה עם קיום יחסי מין ברחוב (אני לא אעשה זאת, אבל אם להם לא אכפת - אני פשוט לא אביט). לילד שלי זה לא היה מפריע לראות אנשים מקיימים יחסי מין (פרט למיני ביזאר וסאדו), אם זה לא היה דבר כל-כך מוקצה. הפוריטניות של החברה שלנו, בעיקר בכל הקשור לילדים, היא פשוט דבילית. לילדים שלי אני לא אאפשר להשתמש בסמים, פשוט משום שאני לא רוצה שיכנסו לכלא. אם הם יהיו חוקיים - אני אנסה לשכנע אותם לא להשתמש בהם, אבל לא אמנע זאת מהם. אני אישית לא אוהב סמים, ולא מתכוון להשתמש בהם, אבל אני לא תומך באיסור חוקי עליהם. ולשאלתך הקנטרנית - אני לא מסתובב ברחוב כי: א. זה לא חוקי, למיטב ידיעתי. ב. אני לא ממש גאה במראה החיצוני שלי. ג. אני מרחם על שאר האנשים ברחוב. ד. קר לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. מכך נובע כי קיימות שתי גישות: 1. גישת דובי קננגיסר, שאין כל חשיבות לפגיעה ברגשות, מעבר לפגיעה האישית שקיימת לעתים, ושרגש בכלל הוא אלמנט זניח בניהול מדינה. 2. גישת המחוקק הישראלי, הגורס כי יש חשיבות לפגיעה ברגשות ולרגשות בכלל, ולכן אוסר ללכת עירום ברחוב, לקיים יחסי מין ברחוב, להעליב עובד ציבור, מחייב להניף את דגל ישראל גבוה ומכניס לבית סוהר אנשים שפגעו ברגשותיהם של אחרים, כמו טטיאנה סוסקין. אנחנו, מה לעשות, חיים במדינת ישראל, ומצייתים למערכת החוקים שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל חלק מהיותנו חיים במדינה דמוקרטית-לכאורה זו היא הזכות להתנגד לחוקים הקיימים, כל עוד איננו עוברים עליהם, וזה מה שאני עושה. אני חושב שחוקים כמו האיסור על העלבת עובד ציבור הוא שערורייתי, ונותן פתח לשיכורי כוח פתטיים להפעיל סמכות שלא צריכה להיות להם נגד אנשים שבסך הכל אמרו להם את האמת בפרצוף. לי עוד לא יצא לעשות זאת, אבל לאור המצב הקיים, שבו פקידי ציבור נוטים לשכוח שהם נותנים שרות לאזרח ולא להפך, זה צריך לקרות מידי יום ביומו - כמה פעמים ביום. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |