|
1. אפרו אמריקאים *לא* נהרגו בוויאטנאם יותר משיעורם באוכלוסיה. 2. וזה יותר משמעותי: הוא לא נותן שום מקום לנסיבות חיצוניות. כלומר, התגובה של החברה הישראלית \ הצבא לכל משהו, נובעת אצלו *רק* משיקולי מוביליות חברתית (זה גם ככה ב'צבא אחר לישראל' שלו). לטעמי, ההבדל בין 'ארבע אמהות' למצב כיום נובע הרבה מאוד מזה שישראלים רבים עדיין חושבים שהמלחמה מול הפלשתינאים היא איום קיומי מסוג זה ואחר, ואילו - עוד לפני קום ארבע אמהות - האמונה הזו התחילה להתפוגג ביחס ללבנון. יכול להיות שתקום תנועה כזו ביחס לרצועת עזה (שתכנית ההתנתקות מבטיחה להוציא אותנו רק מחלקה, ולהשאיר את ציר פילדלפי בתור פוטנציאל עימות נרחב עם הפלשתינים), אבל עוד לא היה מספיק זמן לתנועה כזו להתבשל. וגם ההתנדבות העצומה - כולל של אלה שלוי סובר שנטשו את הצבא - ב'חומת מגן' העידה על כמה דברים שאינם קשורים למוביליות חברתית דווקא. 3. מפקדי חלק ניכר מהמבצעים הכוחניים-אליבא-דלוי הם לא מזרחים מהפריפריה ולא חילונים מההתנחלויות, אלא דווקא אנשים כישראל זיו, אביב כוכבי, ואחרים - שאין לי שמץ של מושג מה דעותיהם הפוליטיות וגם לא מעניין אותי, אבל הם לא בדיוק קבוצה חדשה מבחינה חברתית ועדתית.
|
|