בתשובה להמסביר לצרכן, 30/01/05 17:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא חושב שיש לדכא את הרצון , אני לא חושב שיש דרך איך, לא לאורך זמן. הקטע עם החרב מבחינתי הוא מאוד פשוט ,לפי שיטת הליברטאן יש לו בחירה, הוא יכול ללמוד אומנות חרב הוא יכול להכות אותי עם נבוט, זו הכל בחירה חופשית שלו. הנמשל הוא שאין חופש בלי הידע וההכשרה והסביבה לממש אותו לכן הטיעונים על חופש לבחור הם בעייתים. מאיפה יהיה חופש לבחור אם אין את הידע לבחור? את הכלים לבחור? את הגיבוי של הסביבה לבחור? כהנמן מדבר על כך שהתועלת שלנו משפע מוצרים הוא דבר יחסי, כלומר אם אני נהנה היום ממכונית פורד מחר אותה מכונית לא תסב לי אותו אושר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כהנמן הזה נשמע לי דווקא מעניין. כי גם אני הפסקתי להנות מהפורד שהייתה לי ולכן, ברגע שיכולתי, קניתי מרצדס (סתם). אגב, לפני הפורד היו לי אופניים ואותם קניתי, ברגע שיכולתי, ואחרי שנמאס לי ללכת ברגל. אבל לחבר שלי יש חמור שמאז שהוא שם לא נמאס לו לעבוד, לאכול קש ולפלוט גללים. ולכן, עד כמה שידוע לי, אין שום תוכנית להחליף לו את הקש בקוויאר עם שמפניה. בטח היה לכהנמן עוד משהו להגיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשמעות ובערת אגב לפני זה אני מניח שמגיע לי ההערות על אנשי השוק החוק החופשי בגלל השימוש במילה קישקוש. על כהנמן בקצרה ב"תורת המחירים" שהיא הבסיס להרבה מהתיאוריות המימוניות של היום קיים נושא מיקסום התועלת, מתייחסים לתועלת הזאת כאל משהו יציב וגדל באופיו כלומר אם מסתכלים על מוצרים, הרי שכככל שיש יותר מוצרים אז התועלת גדלה והתועלת של המוצר נשמרת (בכוונה אני לא מתייחס כרגע למקרים שזה לא נשמר בתיאוריה הקלאסית הם פחות רלוונטים לדעתי. בא כהנמן ואמר את הדבר הבא, התועלת שאני מפיק ממוצר נעלמת לאורך זמן בגלל שאני כבר לא רוצה את המוצר שיש לי אני רוצה יותר, אפילו אם המוצר עצמו מספק את אותה תועלת אוביקטיבית. אחד הדברים שזה מערער זה את המודל הקלאסי בו יש אופטימום יש לזה השלכות גם על המרדף אחרי צמיחה כלכלית במודל הקלאסי שלה. אבל גם במודל הקלאסי ובמה שנאמר בו יש מרחק גדול מאוד לבין מה שנאמר כאן בשמו לדעתי לקחו כלים ניתוחיים כלכליים והלבישו עליהם אידאולוגיה. קשה לי להאמין ברצינות שיש מישהו שלמד כלכלה במסגרת כלשהי,והיה מעלה את הטיעונים של אנשי שוק החופשי פה. זה דורש לדעתי מידה גדולה של ניתוק מהחומר של התיאוריה הכלכלית. בקצרה: היום ולדעתי בצדק מנסים לחפש מודלים שלא מדברים על מיקסום תועלת כמו בתיאוריה הקלאסית משום שיש צורך לשכלל את במודל. גם המודל הקלאסי רחוק מאוד מהטענות שנאמרות כאן בשמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים. נדמה לי שיש כאן מעט מאוד (אם בכלל) אנשים שמבינים את התאוריות הכלכליות והמודלים הקלאסיים או הניאו-קלאסיים ברמה מקצועית. אני בהחלט חושב שאנחנו מדברים על אידאולוגיה - מה נראה לנו צודק, מה נראה לנו טוב לחברה, ברמה של שיחת סלון. ברמה הזו, לפעמים מישהו תורם ידע מעט יותר מעמיק. בדרך כלל זה לא משנה את האידאולוגיה אלא רק מאפשר להבין (אולי) את מקורה. מצד שני, לא נראה לי חכם להשאיר את הדיונים באידאלוגיה רק לאנשים שיודעם לצייר גרפים או לחשב מחירים של נפט. לא הייתי רוצה להתעורר יום אחד ולגלות שהאידאלוגיה עלפיה אני מחנך את ילדי נקבעה עלידי נוסחת תמחור של חומרי גלם בסביבה אינפלציונית. בקשר למושג ה"תועלת" אצל כהנמן, נראה לי שהוא חסר ולכן הורס לו את המודל. אם תמדוד "תועלת" של מזון רק באופו "אוביקטיבי" - למשל כמספר הקלוריות שהמזון מפיק, לא תמצא שום יתרון בקוויאר ושמפניה. לחם (או קש) ומיים יספקו אותו מספר קלוריות אם לא יותר. ובכול זאת אנשים מוכנים לשלם יותר בשביל קוויאר. אותי זה מגעיל אבל יש רבים שמשלמים על זה הון תועפות. אי אפשר להסביר את זה ולא את רוב התופעות האנושיות, אם מתעקשים להתיחס אל אנשים כאל חמורים ולשאול, *אוביקטיבית*, כמה קילוגרם קש נחוצים לכלכל חמור שעובד שמונה שעות ביום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |