בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 27/01/05 19:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדיונים רבים ביני לבין טהרנים מטהרנים שונים, הגעתי למסקנה אחת ברורה: הקו שכל אדם קובע בין "נכס" ל"נטל", כהגדרתך, נמצא בדיוק במקום בו נמצא הקו שמפריד בין מה שאותו אדם יודע שהוא מסוגל לעשות נכון, לבין מה שהוא יתקשה לעשות כראוי. אם אני יודע מדי להגות את ו' החיבור בשווא ומתי בשורוק, הרי שזה נכס חשוב. אם אני לא יודע אם גרב זה בזכר או בנקבה, הרי שזה נטל. פשוט וקל, ולא תוכל לשכנע אותי (או את האוחז בדעה בגרסתו שלו) שאין זה כך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מנסה לשכנע אף אחד לעשות כלום (ככלל, מדיונים רבים באייל הגעתי למסקנה אחת ברורה: לא תצליח לשכנע אף אחד לשנות את דעתו) אלא בדיוק ההפך, מבקש מאחרים שישנו את דעתי. אני דווקא חושב שיש הבדל מהותי ואובייקטיבי בין הגייה נכונה ובין ידיעת אוצר מילים. שמא תסביר לי למה לדעתך (או לדעת הכותב) גם הגייה היא עניין יהרג ובל יעבור? אני מוכן לציין הבדל אחד שלדעתי יוצר הפרדה אובייקטיבית: קלקלות באוצר המילים, זכר ונקבה וכו' באות לידי ביטוי גם בכתיבה ולא רק בדיבור, בניגוד להגייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ננסה להיות פרקליט השטן: ההגייה הרבה יותר חשובה, משום שאם אוצר המילים שלך קטן, תצליח עדיין להבהיר את כוונתך. עם הגייה שגויה, יתכן ותבלבל בין מילים דומות. הדוגמא הבוטה ביותר, כמובן, הוא אובדן האות ה', אבל אני אתן דווקא דוגמא חמודה יותר שראיתי בעיתון לא מזמן. מכיר את צורת הדיבור המתילדת הזאת של הצפונבונים, שמחליפים כל ת' ב-צ'? אז כשאחד מאלה מציע לאכול "פיצה" - האם הוא מתכוון לפיתה או לפיצה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת, אבל שים לב: קשה מאוד להביא דוגמא מציאותית למצב שבו לא תובן כהלכה בגלל הגייה שגוייה שהיא ההגייה הרווחת בציבור - אם כבר ההפך, יתקשו להבין אותך בגלל שאתה משתמש בהגייה "הנכונה". מה גם שלא ברור לי מתי נתקלת לאחרונה בצפונבון שהציע לך פיצה ולא הבנת למה הוא מתכוון. ברור שאם תגיד "בוא'נה, אם לא תזיז תת'חת שלך אני מביא בך מכות אמ-אמא שלך", יבינו אותך גם כאשר ה"מביא" בצירה וגם כאשר הוא בקמץ. לעומת זאת, עם אוצר מילים דל תתקשה לעתים קרובות להבהיר במדוייק את כוונתך, או שתשתמש בהרבה מילים כדי לומר משהו שהיית יכול לומר במילה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים וִילדות, נא לא לשכוח גם לחרוק את הוי"ו בעת הצורך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסו נא לשיר את התקווה. בסוף השיר- וירושלים- הוו מנוקדת בחיריק, זהו חיריק צלא, והיוד אינה נשמעת. זה אתגר אמיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על זה עוד ביום שפירסמת את התגובה, אבל בגילי כבר לא סומכים על הזכרון, אז הקשבתי הבוקר למרב מיכאלי, ואכן: מבלי להכנס לנוסח המקורי של אימבר (בו אין ירושלים, אלא "עיר בה דוד חנה") בסוף התקוה אין "וירושלים". יש "ירושלים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? זה משונה. לא מזמן בקרתי בבית ספר יסודי בדרום, שם, על גבי נייר דמוי קלף, נתלה ההמנון. בעותק זה של ההמנון היה כתוב "וירושלים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, גם באתר של מט"ח, הנותן את הקרדיט למדינת ישראל, משרד החינוך1,(http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8458) מופיעות המילים "ארץ ציון וירושלים!". ___ 1 מצד שני, יש מקורות לרכישת ידע מהימנים יותר ממדינת ישראל, משרד החינוך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |