|
אין כאן סתירה אלא בעיית עקביות. בחרנו יחד נקודה לבחוש בה – דעת הקהל הישראלית. טעות נפוצה היא לחשוב שלחץ צבאי מוביל לוויתורים בהקשר הפלשתיני. המציאות אפילו הוכיחה שדווקא הלחץ הצבאי הוביל להיפך הגמור – ירידה בנכונות לוויתורים טריטוריאלים. מדוע? יש הבדל בין רצועת הביטחון לשעבר שפרט אולי לשוליים קיצוניים ביותר ברור שלא נמצאת בשטחים שמיועדים לגבולה הסופי והמוכר של מדינת ישראל (פעם היה ניסיון להקים התנחלות בדרום לבנון – "מרכבת אש"), לבין שטחי איו"ש ואזח"ע שנמצאים במחלוקת. לכן, כאשר יושב לו מר ישראל ישראלי ורואה שמהרש"פ יורים על התנחלויות, כבישים, חיילים וישובים שבתוך הקו הירוק האם זה מעודד אותו ליצור לחץ על המנהיגות הישראלית לוויתורים? בוודאי שלא – והבחירות האחרונות הן הוכחה מצויינת. לכן, בהנחה שערפאת מבין את מה שאני ואתה הבנו כרגע הרי שערפאת לא קיווה ליצור דעת קהל שתוביל לנסיגה מהשטחים (אם היה רוצה דעת קהל שכזו היה משכנע את הציבור הישראלי שאין נשקפת סכנה מהשכנים ממזרח על ידי שקט מופתי למשל) אלא להיפך – דעת קהל שתוביל להישארות צבאית של ישראל בשטחים ולהמשך העימות. אין "ארבע אימהות" שקוראות לצאת מהשטחים כיוון שהתופעה ההפוכה קורית – השטחים הופכים להיות חלק מהקונצנזוס בצורה הדרגתית. כלומר, אני חוזר על טענתי שבמישור האסטרטגי בתחום הציבוריות הישראלית לא הייתה כאן השפעה תומכת לנסיגה מלבנון.
|
|