 |
דיבורים אודות ה"אני" גורמים לי להזכר בתחושת הדפרסונליזציה+דריאליזציה אותה חוויתי, באופן כמעט רציף, במשך מספר חודשים. הדבר עדיין לא הרפה ממני לחלוטין, ואני בספק אם הדבר אי פעם יעבור באופן מוחלט.
אחד הדברים המעניינים במצב תודעה זה (זהו מצב מסתורי למדי מבחינת הרפואה המודרנית, עלי לציין) נובע מהעובדה שגם כאשר מרגישים שהמצב לא יכול להדרדר יותר מכך - המצב עדיין מדרדר, באופן בלתי צפוי - ומתרחב לתחושות חדשות שמעולם לא ארצה לחוותן שוב.
רגע השיא זכור לי היטב. עמדתי ליד תחנת האוטובוס, עם מספר חברים. דיברנו, צחקנו, אך מוחי היה הרחק משם. אין בפי מילים לתאר תחושה זו. התנתקתי לחלוטין מכל אשר היה מוכר לי. בצורה שלא חוויתי קודם - הכל נראה זר באופן כמעט מצחיק. העולם, האנשים, היקום - הכל איבד משמעות לנגד עיני, הכל נראה מגוכח בצורה מבחילה. הדבר לא נבע ממחשבה מודעת, אלא *חוויתי* זאת, בצורה פיסית לחלוטין.
התחושה לא היתה זרה לי באופן מוחלט, שכן במהלך כל הדפרסונליזציה חוויתי מעין ניתוק מעצמי ומהסביבה (כך למשל - זכורה לי סצנה נוספת, בה ראיתי דבר מה ותהיה במשך מרבית היום אם באמת ראיתי זאת אותו הדבר, או שמא מדובר באשליה), אך היא היתה שונה מכל אשר חוויתי. מעולם לא אשכח זאת.
הדבר גרם לי להבין עד כמה חיינו ספציפיים, אם כי לצערי מעולם לא אוכל להסביר מהי כוונתי בכך.
ומהו הקשר לנושא השיחה? ובכן, כל עניין ה"אני" הוא מוזר למדי עבורי. מישהו כאן, מלבדי, חווה אי-פעם דפרסונליזציה לטווח ארוך?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש