שליחם של בני-אור (חלק ב')

יום ה', 5/7/2001, 23:16

מקריאה בצמד המאמרים המרתק עולה דמות שכביכול
היא מסוכסכת בנפשה מצד אחד אך אולי מגשימה בקיצוניות
את מה שמרבית האנשים לא עושים, אם מתוך עצלנות, אם מחוסר
מודעות, ויתכן שבמובן זה כולנו זומבים בכמות מסוימת.

נסיונותיו הנואשים של קרוי למצוא ולהפיק נוסחה של משמעותה
של המציאות, שאלת מהות המהות, יכולה אולי לעורר לעג בצורה
הפטתית בה היא התגשמה. אבל למקרא הסלטא מורטלה שקרוי ביצע
חדשות לבקרים, הקיצוניות בה הוא הוא ערך נסיון טוטאלי, כל פעם
מחדש, לתת פרוש ומובן לחיים עלי אדמות מעורר בי המון סימפטיה.

מיכאל הזכיר את הפרד''ס ואכן זו האסוציאציה שעליה חשבתי - הסכנה
האורבת לפתחו של כל מי שמנסה לרדת לעומקו של דבר שיתכן ובכלל
אין אפשרות להגיע לשם. הצורה בה הוא השיל מעליו כל ביקורת קרה
ומרוחקת וצלל לתיאוריות, חדשות כביכול אם כי שומרות על אותה תימה
קבועה.

אכן כניסה לפרדס דורשת מצד אחד שהחוקר יצטייד בחוט אריאדנה,
כדי לדעת את הדרך חזרה, ומצד שני, נכונות להקריב את עצמו, שיכול
להיות שאת זה יכול לעשות רק מי שבאמת חולה באיזו פרנויה פתולוגית.
יתכן ןאין כאן שום מחלת נפש (סליחה, הפרעה אלקטרוכימית) אלא עצם
הכמיהה האובססיבית הזו מתפרשת על ידי הציבור ''הנורמלי'' כמחלת
נפש, היינו סטייה מההתנהלות הרגילה של חיים במסלול פרוזאי.

האמת סמוייה מן העין, דרש סנט-אקזופרי. מי שמתעקש להיישיר
מבט אל תוך השמש מסתכן בעיוורון.

חזרה לעמוד הראשי

המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
RSS מאמרים \| כתבו למערכת \| אודות האתר \| טרם התעדכנת \| ארכיון \| חיפוש \| עזרה \| תנאי שימוש	© כל הזכויות שמורות