בתשובה לאביב י., 07/01/05 12:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל האנלוגיה שלך היא בדיוק מה שמבהיר את החשיבות של הניסיון לרדת לרמה הבסיסית ביותר. אפליקציה מורכבת בDirectX נכתבת בשפה עילית כלשהי, סביר להניח וארינט של C. כלומר אתה עובד ברמת הפשטה ביניים כלשהי. הקוד האסמבלרי חבוי ממך, נמצא הרחק מתחת והקומפיילר מנהל אותו. מצד שני המשתמש רואה משהו הרבה יותר פשוט מהקוד שאתה כותב. תחום מדעי המחשב פותח ע"י בני אדם מן הבסיס, ולכן בני אדם, עם כל רמות ההפשטה, יודעים מה נמצא למטה, בסופו של דבר. השאיפה שלנו בתחום הזה, אם תרצה, היא כלפי מעלה. הבסיס שלנו מוצק וותיק ואנחנו מחפשים רמות הפשטה יעילות יותר שתאפשרנה לנו לתאר דברים מורכבים יותר ויותר, ועדיין לשמור על רמת יעילות רצויה. כשאנחנו חוקרים נושאים אמורפיים שקשורים לאנושי, הבעיה שלנו היא בדיוק הפוכה. אנחנו מכירים יחסית טוב את הרמות הגבוהות של ההפשטה - רגשות, יצרים, מחשבות, דחפים. שבתורם מיתרגמים למעשים, סיפורים, שירים ויצרות אומנות. אבל אנחנו כל פעם מחדש מוצאים שההבנה שלנו ברמות הגבוהות האלו בעייתית, ושאנחנו למעשה חוקרים משהו מורכב מאוד בצורה מאוד לא יעילה. הרעיון מאחורי הניסיון לרדת לרמה הבסיסית ביותר הוא לא כדי לתאר יצירת אומנות או תסמונת פוסט-טראומטית ע"י יחסי גומלין בין ניורונים. המטרה היא להגיע להבנה כזאת של הרמה הבסיסית, שנוכל בעזרתה לתאר את הרמות הגבוהות יותר של ההפשטה בצורה נכונה ומדוייקת יותר. אם הרמה הבסיסית תהיה מורכבת מדי בשביל לעבוד בה, אנחנו נשקיע מאמצים בפיתוח של כלים שיאפשרו לנו לעבוד ברמה גבוהה יותר. ההבדל יהיה בכך שהכלים האלה יהיו יותר מדוייקים, ופחות מועדים לטעויות. כל זאת כמובן, בלי להתייחס לשאלה האם זה בכלל אפשרי או לא. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |