 |
כשאני מדבר על תכנים אני מדבר על שני דברים בעיקר:
א. תוכניות הלימודים (וכאן נכנסים גם הבדידים או "הקריאה כמכלול" ושאר מרעין בישין)
ב. המטרות המעורפלות של המערכת (נוסח "האזרח התוהה" של בר שלום)
ההיבט הראשון הוא בוודאי מחוץ למנדט הוועדה (שהרי מדובר כאן בנושא שאמור להיות מטופל על ידי "מומחים" שזו עבודתם באגפים השונים של משרד החינוך). ההיבט המערכתי שנוגע לכאן הוא השאלה איך ייתכן שכשלונות מעין אלו כל כך נפוצים וכיצד ייתכן שעבר כל כך הרבה זמן עד שאיתרו את הכשלון.
ההיבט השני עשוי להתפס כחלק מהמנדט של הוועדה אבל זאת טעות. המטרות אמורות להיות מוגדרות מראש - למעשה הוועדה לא יכולה לפעול ללא שאלו יהיו מוגדרות בשבילה מראש. זה עניין של הגיון פשוט, אם מקימים ועדה לבחינת הדרכים לשיפור מצב החינוך, סימן שהמצב איננו טוב כפי שהיינו רוצים ומכאן שידוע לנו מהו אותו טוב אליו אנחנו שואפים.
כמובן שכאן יקפצו כל אותם אלו שערפולם-אומנותם ויסבירו לי שזה לא כך כך פשוט ושיש כאן שיקולים לכאן ולכאן ושעלינו לפתוח כאן "שיח רב תרבותי הנותן ביטוי לזרמי התודעה של המיעוטים המוחלשים" אבל זאת בדיוק הנקודה: אם מנדט הוועדה כולל בתוכו את המטרות אזי יש לנו כאן עסק עם פתרון המחפש בעיה או אמצעי המחפש מטרה.
המנדט של הוועדה, אם כן, היה לעסוק במערכת החינוך *כמערכת* וזאת מתוך נקודת המוצא (שאין עליה הרבה מערערים, כך נדמה לי) שמצב *המערכת*, בנקודה זאת בזמן, איננו מן המשופרים. אם ניקח היבט אחד של הבעיה, רמת המורים, נוכל לראות שהצגת ה"פתרון" כ-"צריך לשפר את רמת ההוראה" היא שגיאה של טעוני טיפוח - שיפור רמת ההוראה הוא המטרה והשאלה שצריכה להשאל היא "מדוע המערכת איננה מושכת מורים טובים" או "מדוע המערכת דוחה מורים טובים". כאשר מציבים את השאלה בצורה כזאת קל לראות שהפתרון, אם ישנו, מצוי בדרך פעולתה ובמבנה של המערכת ולא בתכנים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש