|
||||
|
||||
כשהייתי קלדן, עשיתי את הטעות של להיות יעיל. מכיוון שהקלדתי מכתבים, ומכיוון שקצב ההקלדה שלי היה הרבה יותר גבוה מקצב הנפקת המכתבים, היה נוצר מצב שהייתי יושב בלי לעשות כלום משך פרקי זמן ארוכים למדי. מה שלא הפריע לי: הייתי הולך להסתובב, הייתי יושב עם הווקמן, הייתי מדבר עם שאר המובטלים הסמויים... אבל כמובן שלא יכלו להרשות מצב שלאדם לא תהיה עבודה מולו, ולכן הכריחו אותי לסדר את התיקים של הבנק באיזה חדרון מדכא. חצי שעה של העיסוק הזה, ולפתע קצב ההקלדה שלי ירד פלאים, וביום טוב אפילו לא הייתי מספיק להקליד את כל מה שנתנו לי. |
|
||||
|
||||
אוה, לי לא היתה בעיה כזו כלל. גם לו הייתי משפר את מהירות ההקלדה שלי פי חמש, עדיין לא הייתי עומד בקצב המדהים שבתי המשפט שלנו מספקים מדי יום ביומו. |
|
||||
|
||||
היתה סיטואציה כזאת בסרט "ביג" , לא? |
|
||||
|
||||
האמת, כן. אבל אצלי אף אחד מהעובדים האחרים לא גער בי על כך שאני גורם להם להראות רע. הם פשוט המשיכו לבהות בניירות שלפניהם כמה שעות לפני שהתחילו להקליד אותם. |
|
||||
|
||||
אכן טעות. כשהייתי קלדנית (ועוד סופר זמנית, דרך כוח אדם. כזאת שמזמינים ליום אחד כדי לגמור עבודה) הזותי מחברת כוח האדם היתה אומרת - זאת עבודה ליומיים-שלושה, משלמים ככה וככה. לקחתי. הייתי עובדת מהר, ומסרבת להאמין שהערמה הקטנה הזאת היא כל מה שיש לעשות, בטח יביאו עוד. ואז הייתי מסיימת את כל העבודה, והיו שולחים אותי הביתה. עבודה של יומיים שלושה, אלק. סיימתי בשלוש שעות, ושלמו לי עוד שעה כי התקנון אוסר להעסיק עובד פחות מ-4 שעות. לא צריך - תשלמו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |