בתשובה לאסתי, 17/12/04 6:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. המדינה כבר אינה "צעירה" ובוודאי שהיא "מותקפת" רק במובן החלש (כלומר כך שניתן היה להגן עליה באותה מידה של הצלחה תוך שימוש בכח צבאי קטן בהרבה) - אני חושבת שלא תמצאי איש מקצוע אובייקטיבי (עד כמה שזה אפשרי) שיטען אחרת. בוודאי שיש כאן הכוונה מגבוה - לא בנוסח "איך נגרום לאנשים שפויים להפוך לרוצחים", אלא בנוסח "מדינתנו הקטנה מותקפת שוב, צריך להזכיר לנוער מה קרה במקרים קודמים בהם האומה הותקפה, כדי שישמח להגן עליה". זה אולי נשמע יותר טוב, אבל זה לא. ב. אין שום לקח מהשואה. כפי שמישהו כתב כאן באופן מתלהם אפילו יותר משלי - זה עוד אירוע היסטורי ארביטררי ואין להסיק ממנו דבר. ישראל בוודאי שאינה רואה את האחר כאדם ואינה מחנכת לראיה כזו ובוודאי שאינה בלתי תלויה בחסדי אחרים. ג. מה זה מוכיח? האם את באמת סבורה שהשואה נמצאת בתודעתם של רבים (לא יהודים) מחוץ לישראל? יש גם קבוצות תיירים רבות (אני משערת שרבות בהרבה) המגיעות לחופי נורמנדי, מקום שהאירוע שהתרחש בו הוא משמעותי הרבה יותר בשביל בריטים, אמריקאים ואפילו צרפתים. הערך של הביקור באושוויץ נדמה לי כפורנוגרפי בעיקרו וכפי שכולנו יודעים, פורנוגרפיה מוכרת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי א ו-ב, הבנתי את עמדתך, ואני עדיין חושבת שאת מתארת את הדברים באופן מעוות. אבל אולי אין טעם להמשיך להתעקש כאן כל אחת על הפרשנות שלה. לגבי ג, מה שאמרתי לא "מוכיח" כלום. כמו גם מה שאצטט לך עכשיו. אבל בתור שרות לישראלית בחו"ל, הנה לך ציטוט מ"ידיעות" של היום. זה מתוך כתבה של ספי הנדלר בפאריז, על סרט שהפיקו שלושה צרפתים על רצח העם שבצעו ההוטו נגד הטוטסי ברואנדה, לפני עשר שנים. ** "יוצרי הסרט שהו ברואנדה חודשיים. שלושתם צרפתים ושניים מהם (חזן וגלוקסמן) יהודים... חזן: עם הניצולים מקרב הטוטסי מצאנו המון חשדנות. אך ברגע שאמרנו שאנחנו יהודים, זה שיחרר אותם. הם התחילו לדבר בחופשיות.. במהלך הצילומים הם מגלים יותר ויותר את ההזדהות העצומה שחשים בני הטוטסי עם העם היהודי ששרד את השואה.. גלוקסמן: באחד הראיונות עם אדם שאיבד 51 מבני משפחתו ונשאר לבד, שאלנו אותו 'האם נשאר לך חלום'? הוא השיב 'כן, לבקר בישראל כדי להרגיש את מה שאני חש בלב עם אנשים שמרגישים את אותו הדבר..' רבים אחרים מזדהים כיום עם ישראל, שקמה מאפר השואה ונותרה מוקפת אויבים בסביבה עוינת... ברואנדה פועלת עמותה בשם 'איבוקה' ("זכור") של ניצולי רצח העם. הם ביקשו מהבמאים הצעירים עצות בדבר שמירה על הזיכרון ומלחמה בשכחה. גם הם ספרו מול המצלמות כי החלום שלהם הוא לבוא לביקור בירושלים, במוסד 'יד ושם' ששמעו הגיע עד רואנדה, וללמוד מהנסיון של הנצחת השואה.." ** יש עוד, אבל אני לא רוצה להגעיל אותך יותר מדי. מה זה מוכיח? כאמור- לא כלום.. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |