בתשובה ליעקב, 08/12/04 15:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדובר בסגנון חיים שבו מטלות משק הבית מעסיקות את האשה שעות ארוכות ביום - וזה, כך נראה לי - *כן* קשור בגודל המשפחה, וזה גם מהווה גורם בשיקול האם לצאת לעבודה או לא. אי אפשר להפריד בין הגורמים האלה, המהווים, עפי"ר, עסקת חבילה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה של תשומת לב לילדים תלוי ברצון של ההורה יותר מאשר בזמן שיש לו. הורה שאין לו סבלנות אליהם ימצא לו עיסוקים אחרים והורה שיודע שזה חשוב ידאג לפנות זמן לעניין, למשל על ידי הוצאת הטלוויזיה מהבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ריבונו של עולם, על מה אני מדברת ועל מה אתה מדבר. במשפחות שאותן תיארתי לא רואים טלויזיה! הטלויזיה היא "חזיר בבית"! - ובכל זאת הילדים אינם מקבלים תשומת לב ראויה, וזאת מתוך נורמות חיים ולא בגלל סבלנות או חוסר סבלנות. הדיבורים על כך שתשומת הלב היא פונקציה של מידת הסבלנות ולא של כמות הזמן הם יפים בתור עקרון אידיאולוגי נעלה. בפועל, באופן מעשי, מה שהדיבורים האלה אומרים זה בעצם - "עשית עשרה ילדים? - יופי, אז עכשיו תעבדי כמו חמור עשרים וחמש שעות ביממה, וגם תמצאי זמן לכל ילד בנפרד, כאילו היו לך רק שניים". מה אני אגיד לך, זה אולי אפשרי, אבל טכנית - זה קשה, מאוד קשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק מהתאורים של ברקת אני מתעייף אני, אז *ממש* לגדל עשרה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |