|
||||
|
||||
=> מצטט דברים בלי להבין אותם כלל... במדרש "בראשית רבה" (פרשה לד) נלמד מקורו של מה שלימים הפך לניב לשוני בעברית העכשווית: "אמר רבי חייא: עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו...". בעוד שבחילונית השימוש הנפוץ בביטוי "השאור שבעיסה" מתייחס מליצית לחלק הטוב והמשובח, העילית, העיקר, החלק החשוב ביותר; ביהודית הביטוי "שאור שבעיסה" נמשך ממשמעות מקורו החז"לי: כינוי ליצר הרע המקלקל ומפר את הכוונות הטובות (דוגמת השאור המחמיץ את העיסה). דיברתי ביהודית. הבנת אותי בחילונית. |
|
||||
|
||||
לא יודע על חילוניות ויהודית, אבל יש לי בבית מכונת לחם, אז אני מחזיק מעצמי קצת מבין באפיה. אני מפרש את הביטוי ''השאור שבעיסה'' כקבוצה שהיא קטליזטור לתהליכים, לטוב ולרע. |
|
||||
|
||||
לא יודע על לחם, אבל יש לי מילון מקוון ולפיו השאור אינו אלא השמרים שמוסיפים לבצק. אולי ביהודית זה משהו אחר. |
|
||||
|
||||
אז זהו, שבסיפרי האפיה ''שאור'' זה מין בלילה כזאת, שמכילה שמרים, אבל גם עברה טיפול מסויים ( השריה וכולי) כדי להגביר את פעילותה. בכל אופן, השמרים משמשים כקטליזטור, אולי לא במוכן הכימי, אבל במובן שהם תוספת קטנה שיוצרת אפקט גדול. |
|
||||
|
||||
לא זכיתי לרדת לשורש דבריך במילים: "...כקבוצה שהיא קטליזטור לתהליכים, לטוב ולרע". התואיל נא בטובך לפשט ולהסביר יפה למה כוונתך. |
|
||||
|
||||
השאלה היתה "מה משמעות הביטוי *השאור שבעיסה*". אתה אמרת שב"יהודית" מדובר ביצר הרע, שמסיט את האדם לכיוונים חטאים למרות כוונותיו הטובות. הנגדת את המשמעות ה"חילונית" של המושג , שהוא ( לדעתך) *עילית*. הפרשנות שלי מכילה את שתי המשמעויות: השאור שבעיסה משמעותו (בהשאלה, שכ"ג, בהשאלה) מיעוט שמסוגל להשפיע על הרוב, בזכות ייחודו. יצר הרע יכול להחשב כחלק פעוט באדם עם כוונות טובות, והעילית יכולה להחשב כמיעוט בקרב קבוצת אנשים, אבל בכל זאת מצליחה לכוון אותה. |
|
||||
|
||||
מתוך "רב מלים" (אם אני עובר על זכויות יוצרים, נא למחוק): הסבר מלא לצירוף שאור שבעיסה שם ז' 1. בלשון חז"ל כינוי ליצר הרע המקלקל ומפר את הכוונות הטובות (דוגמת השׂאור המחמיץ את העיסה). • "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות" (ברכות יז ע"א). 2. מליצית (לרוב ביידוע: השאור שבעיסה) החלק הטוב והמשובח, העילית, העיקר, החלק החשוב ביותר. • בחורים אלה היו העידית שבעידית, השאור שבעיסה, ואיפה הם היום? • "כל ימַי הייתי אצלה השאור שבעיסה, השמנת שעל גבי החלב..." (י"ד ברקוביץ, תרגום שלום עליכם). |
|
||||
|
||||
אוף אתכם, ואם לא היה לכם אותי לא הייתם אוכלים לחם? שאור בפרט ואמצעי התפחה בכלל, הנם דבר רגיש: במידה הנכונה ובהינתן פרק הזמן הנכון, הם מתפיחים את העיסה. אבל אם שמים יותר מדי, או (חשוב יותר) משאירים את העיסה לתפוח זמן רב מדי או בתנאי חום לא מתאימים (תפיחה נכונה היא שילוב של זמן וחום), אז הבצק מחמיץ ואין לו יותר תקנה. הסיבה לכך היא שהשמרים בהיותם יצורים חיים מתרבים כמו מטורפים בהינתן התנאים הנכונים (חום לחות ומזון), ותוך כדי התהליך פולטים גזים, שהם הגורם לתפיחה בעיסה אלסטית. באיזשהו שלב הם מפסיקים להתרבות (כי נגמרים חומרי המזון הזמינים) ומתחילים למות, תוך שהם פולטים חומצה. מתו לך כל השמרים? קיבלת בצק חמוץ המתחיל לשקוע. גם אפיה, אגב, הורגת את השמרים, אבל בעודם צעירים וחסונים, ולכן בצק ממשיך לתפוח קצת בזמן האפיה. |
|
||||
|
||||
ככה סתם, "אגב"? את מבינה את הפוטנציאל שיש במשפט האחרון שלך? האפיה הורגת את השמרים בעודם צעירים וחסונים? רוצחים! אל תשלחו ידיכם אל הלחם! יהא מחננו טהור: מצות עכשיו. |
|
||||
|
||||
אם לא היה לנו אותך היינו אוכלים את הלב. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |