בתשובה לישראל, 22/11/04 22:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"לכופף את מערכת המשפט"?: - ואם זה נעשה בעבר אז זה בסדר? "להתנצל": - הרעיון מאחורי שחרור ברגותי הוא ששלום עושים עם אויבים. מאחר ולאויבים יש דם על הידיים מתחייב מהלך (לא פשוט) של השלמה הדדית עם דרך הפעולה הרצחנית של האויב להשגת מטרותיו הלגיטימיות. ההתנצלות מהווה שבירת מחסום הדמים. אני כמו שכבר ציינתי לא מקבל גישה זו. "בגבולות מצומצמים": - לא הבהרתי את עצמי: התכוונתי שהפלסטינים יכלו להצהיר מהם גבולותיה הגאוגרפים של מדינתם "פלסטין" גם אם חלקה כבוש ע"י ישראל. אישור גורף של האו"ם ובכללו ארה"ב היה מציב את ישראל בפני בעיה קשה מאד. לדעתי הסיבה העיקרית שהפלסטינים לא עושים זאת, היא חוסר יכולתם להכשיר את הכיבוש של אדמתם עד 1948 או 1967, ובכך להשלים "גאוגרפית" עם מדינת ישראל ולו בגבולות מסוימים". אף שלא כתבת "כיבוש" - אני רואה במילה "כיבוש" הגדרה מעוותת של המציאות: "צדיקים מהשמאל" שגרים בבתים או על אדמות שנגזלו מהערבים מטיפים מוסר למתנחלים שהתישבו על גבעות קרחות בשומרון, בגלל שלפני מאה שנה שני שיכורים קולוניאליסטים אנגלי וצרפתי חילקו ביניהם את מחצית העולם. ציינת שערפאת הצהיר פעם שהוא מתכוון להכריז חד-צדדית על מדינה כבר בשנת 2000, ושישראל וארצות הברית שיכנעו אותו לא לעשות כן". האם אתה רואה כיצד עובדה זו (שאני לא ידעתי) מחזקת את הגישה שהצגתי ?, שהרי מתי ישראל הצליחה לשכנע את ערפאת במשהו? ולעניין הערת השוליים: אתה צודק. זה באמת עניין של טעם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת המשפט: אם זה נעשה בעבר מסיבות שליליות, איני רואה סיבה שלא לעשות אותו הדבר מסיבות חיוביות (בניית פרטנר חדש למשא ומתן, בחתירה לשלום). גבולות מצומצמים: אני חושב שקיים פער מהותי ביני לבינך בצורה שבה אנו רואים את העובדות עצמן. ההנהגה הפלסטינית, ובכללה אפילו ערפאת עצמו, כבר קיבלו את העובדה שגבולות המדינה יהיו על שטחי 67'. הסירוב של ערפאת להצעה של ברק בקמפ דיוויד נומק בטענה שהוא לא יסכים לקבל פחות משטחי 67' (+ירושלים +זכות השיבה), ולא בדרישה לקבל יותר משטחי 67'. עובדה היא שאנו אלה שמסרבים לקבל את התנאים האלה, מתוך היאחזות במזרח ירושלים (מסיבות משיחיות), וסירוב להכיר בזכות השיבה של הפליטים (מסיבות רציונליות). להתנצל: כפי שציינתי בתגובה אחרת, השתתפתי בעבר במספר פגישות, טרם האינתיפאדה הנוכחית, עם תומכי שלום פלסטינים. בפגישה כזו, הופתעתי לגלות עד כמה גדול הפער בין התפיסה שלנו את הדרישה לזכות השיבה לבין העמדה שהציג הצד השני בנושא. בראייתנו, זכות השיבה הינה דרישה לחזרת הפליטים ממלחמת השחרור לבתיהם בצפת, חדרה, חיפה וכו', על כל המשתמע מכך. בראייתם, זכות השיבה היא קודם כל בהכרה רשמית מצד ישראל בסבל שנגרם לעם הפלסטיני עם הקמתה, ורק לאחר מכן פתיחה במו"מ לגבי גורלם של אותם פליטים. בפגישה המשולשת בין שרון, בוש ואבו מאזן בעקבה (בקיץ הקודם), הזכיר אבו מאזן את הסבל שעבר על העם היהודי בשואה, למרות שהוא לא האחראי לשואה (אלא רק הכחיש אותה). להזכירך, שרון (שדווקא כן השתתף במלחמת השחרור) לא ציין ולו במילה את הגירוש הפלסטיני. איני סבור אמנם שמלחמת השחרור היא טעות, אבל אתה זה שטען שהתנצלות אינה מילה גסה. כיבוש: אני מסכים איתך, עקרונית, שאין הבדל מהותי בין הכיבוש של 48' לבין זה של 67'. ההבדל היחיד בינהם הוא ברקע - ב-48 נאבקנו על קיומנו כעם, והפלסטינים הם אלה שסרבו לתכנית החלוקה - ולכן הגבולות נקבעו בכח החרב. ב-67, היינו על פסגת העולם, ולא הייתה (ועדיין אין) שום סיבה להחזיק בשטחים על תושביהם, למעט סיבות משיחיות. והערה היסטורית - הגבולות שנקבעו על ידי צרפת ובריטניה (סייקס-פיקו) אינם רלוונטיים לעניננו, אלא החלוקה שנעשתה בתוך השטח שממילא היה בהשפעה בריטית כולו, ולא התקבלה על ידי הצד הערבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אמורה להיות בדיחה? הרי ברור לך ש: גבולות 67 + זכות השיבה = כל מדינת ישראל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |