 |
מכל מה שנאמר כאן עולה כי אין הגדרה לאמנות שתשכיל להכיל את כל מה שיצרני וצרכני היצירות ירצו לדחוס לתוכה. למעשה, ניתן להקיש מכך שכל יצירה ששני אנשים או יותר יגדירו כיצירת אמנות הופכת אוטומטית לכזו, משום שיש לגביה הסכמה כלשהי, ולו מינימלית שבמינימלית.
הגדרה מעין זו היא כללית כל כך ששוב אין לראותה כמשקפת תבנית העונה על פרמטרים מוגדרים ומוסכמים על פלח גדול של צרכני האמנות. היא משולה, פחיות או יותר, להחלטה של שני פרטים שברצונם להגדיר את עצמם כעםץ מה משקלה של החלטה כזו? - משמעותי בעיני המחליטים אך אפסי בעיני כל אלה קבלתה אמורה לתת לקיומה של אותה הגדרה עצמית גושפנקא ציבורית.
מכאן ואילך, תלויה ההכרה ביכולתם של אותם שניים לשכנע מכירים נוספים להצטרף אליהם. מאנצוני, לטעמי, הצליח לעשות זאת באמצעות מסע יחסי ציבור שנועד להרתיע ולזעזע. התגובה ליצירה העשויה חרא היא בהכרח קיצונית כל כך, שהיא אינה מסוגלת כלל להניח שביצירה כזו אין כל אמירה או שהיא חסרת כל היגיון משל עצמה. וכך, יצירה שאין בה אמירה במקור הופכת, בסיוע הזעזעוע התקשורתי שהיא מצליחה לעורר, לבעלת מסר עמוק או לפחות לכזו שנובעת מהלך מחשבה מקורי שיש טעם לאתרו ולתעדו.
ב"להיות שם" שלו (שזכה לעיבוד קולנועי בבימויו של האל אשבי ובמשחקו המצוין של פיטר סלרס) סיפר יז'י קושינסקי את קורותיו של גנן קשיש ואדיב, בעל חשיבה איטית ותגובות מוגבלות, ששתיקותיו הממושכות ודיבורו הלקוני והמחוייך נתפסים בעיני השומעים אותו כעמקות וחוכמה. בעיני, לפחות, מבקרים הסבורים כי יש ביצירותיו של מאנצוני משהו מכל אלה משולים לאלה שסברו כי צ'ונסי גארדינר, גיבור אותו רומן, הוא משיחה הרוחני של האומה האמריקנית ומי שראוי לכהן כנשיאה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש