בתשובה לראובן, 15/11/04 14:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז למה לתת בכלל מסלולי הלוואות ממשלתיים? אם יש צורך בהלוואות, היד הנעלמה כבר תעשה את זה בצורת עשירים שיממנו לימודים תמורת עבודה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. כיפאק-הי, פתרנו את הבעיה. אבל רגע, למה היום אין מנגנון הלוואות כזה? אולי מנהלי הבנקים לא קוראים את האייל הקורא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי בארה"ב מאד מקובל המסלול של College loans אותן מחזירים הסטודנטים לאחר סיום לימודיהם. האמת? נראה לי מאד הגיוני, וגם גורם, כפי שכבר צויין כאן, לסטודנט להשקיע יותר ברצינות בלימודים, ולא ללמוד סתם תואר אקדמי ללא צורך, ואולי יוביל גם ל"דה-אקדמיזציה" של מקצועות מסויימים, שמשתמשים בתואר אקדמי כ"רף קבלה" ותו לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע, ואני גם חושב שזה רעיון די הגיוני. אבל נדמה לי שההלוואות שם הם בערבות ממשלתית. אולי מישהו שלמד או לומד בחו"ל יכול לעזור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה היום אין מנגנון הלוואות כזה? אולי כי העשירים מסוגלים לקבל עבודה גם בלי לממן לימודים. פעם, לפני לא כל כך הרבה (טוב, לפני כן כל כך הרבה) שנים, היו בשוק "מילגות חוזה". מילגות אלו היו נפוצות בעיקר בקרב הסטודנטים להנדסה כימית, וקצת פחות להנדסת מכונות (בהמשך, בתקופת ה"בועה" זה היה קיים גם במסלולי הנדסת חשמל ומחשבים ע"י חברות ההיי-טק) בעיקר ע"י מפעלי התעשיה הכבדה בדרום (תרכובות ברום, מי"ה, פוספטים). הם הציעו עבודה חלקית במהלך הלימודים, עבודה איטנסיבית יותר בתקופת החופשות, כל זאת תמורת שכר שעה הגון (לרוב גבוה משכר סטודנט) ומימון שכר הלימוד. מן הצד השני היתה התחייבות של הסטודנט לעבוד במפעל לאחר הסמכתו, לרוב שנה עד שנתיים עבודה מול כל שנת לימודים. (לרוב מילגות אלו הוצען לסטודנטים שנה ג' וד', ולא לסטודנטים שנה א' וב'). ובכלל, הבנקים מחזרים אחרי הסטודנטים. אלמ"ד1 , ואני לא יודע מה בדיוק מציעים הבנקים לסטודנטים בימים טרופים אלו, אבל נדמה לי שלפחות חלקם מציעים הלוואות שהחזרתן מתחילות רק עם סיום הלימודים. ___ 1 אני לא מודי בראון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רגע. לא סיימנו. למה שהממשלה בכלל תהיה מעורבת באוניברסיטאות? אם יש ביקוש, בעלי-הון יקימו מוסדות לימוד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כמו שאתה יודע, יש כמה כאן שלא יתנגדו, ויקחו את הרעיון יותר רחוק- בתי ספר וכולי. אבל אני דווקא חשבתי שברמת העיקרון תסכים שאין לסבסד על פי מפתח מקצועי, ושאם כבר צריך לעשות משהו מדורג (אילוצים וזה) עדיף באמת משהו פחות מאלץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שאני מסכים שאין לסבסד ע''פ מפתח מקצועי. אם ניצבים בפני אילוצים (וזה לא המצב. כרגיל, זאת שאלה של סדר עדיפויות), אני אעדיף דירוג ע''פ יכולת כלכלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מה שעשה אוריאל רייכמן במרכז הבינתחומי בהרצליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאין מנגנון כזה?! (אני מצהיר בזאת שאין ביני ובין החברה שום קשר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין... מישהו יודע משהו על החברה הזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני) לא. אבל מה יכול להיות רע? החברה מלווה לך כסף, אותו תחזיר בעוד X שנים. נניח שמדובר בחברה קיקיונית שעוד שנתיים תפשוט את הרגל. מה הפסדת? החברה לא יכולה לברוח לחו"ל עם כספך, שכן אתה הוא המחזיק בכספה ולא ההיפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם החברה תפשוט את הרגל, הנושים שלה יבואו אחריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנושים שלה יכולים לכל היותר לעקל את חובותי (או את תשלומי) לחברה. שיזדיינו הנושים בסבלנות עד חלוף 12 השנים הקצובות לי להחזר ההלוואה, ויקבלו את חלקם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החברה עלולה להעסיק חבר'ה שאתה לא ממש רוצה להתעסק איתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שאני נמנה על עדת האמיצים (או הטפשים) שהמילה ''רגולציה'' אינה גורמת להם לרעוד מפחד, אני מצפה ממדינת ישראל על מוסדותיה (משטרת ישראל, בנק ישראל) למנוע ממני את אי הנעימות הכרוכה בהתעסקות עם אותם אנשים עליהם אתה מרמז. (כמו גם למנוע ממני את אי הנעימות הכרוכה בהחזר ריבית נשך או בהתמודדות עם סעיפים מפלים ב''חוזים אחידים''.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך זה עובד בארה"ב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשעתו (לפני כ 20 שנה), בניו יורק, ההלוואות היו מטעם איזו קרן מיוחדת מטעם המדינה, ומסובסדות - כלומר גבו פחות מהריבית הבנקאית המקובלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא יש (בערך). קוראים לו ''העתודה האקדמאית''. אתה מקבל כסף, ומתחייב לעבוד (סליחה. לשרת) בתמורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעתודה היום משלמים לך כדי שתלמד? פעם כל מה שהצבא נתן לעתודאים היה דחיית שרות. (וסכוי סביר לשש שנות ותק מוכח במקצוע, שבמקרים מסוימים זה היה הרווח העיקרי (או אפילו היחיד) במסלול) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכר לימוד מלא. ולא בתור מילגה (המחוייבת במס), אלא בתור ''מענק'', כלומר סכום כסף שנכנס לחשבון הבנק של העתודאי והוא רשאי לעשות בו כרצונו. כך למשל הוא יכול להגיש בקשות למלגות שונות, ולהשתמשבכסף מהצבא לדברים אחרים. אכן, סידור רציני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור צודק; פעם היה המצב בו כל מה שהעתודאי קיבל הוא דחית שירות, ואילו היום - 'מענק', ויש מסלולים בהם מקבלים סכום הגדול משכר הלימוד (כך שהכסף הנוסף יכול לשמש לדברים אחרים, מעונות למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל, הכל יש אצלנו: דיון 138 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיון 138 (לפחות בגוף הידיעה, לא חזרתי על כל התגובות) מדובר על סטודנטים לרפואה, ולא על כלל העתודאים, וגם שם מדובר על תשלום שיכסה את מחצית שכר הלימוד ב-3 השנים הראשונות ורק בהמשך את שכר הלימוד במלואו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להלן סיפור חביב, שאקרא לו, לצורך הדיון, "העתודה האקדמית - החטא ועונשו". היה מסלול שנקרא "עתודה אקדמית". מסלול חביב, ובו מי שרצה ללמוד (והתקבל) למד שלוש (או ארבע) שנים באוניברסיטה *על חשבונו*, וקיבל מצה"ל דחיית שירות לאותה תקופה. לאחר הלימודים, היה העתודאי מתגייס לשלוש שנים סדיר + שלוש שנים קבע, אבל הצ'ופר היה שהשירות נעשה במקצוע אותו למד העתודאי (ובמקרים המיוחדים שבהם העתודאי לא שובץ לשירות במקצוע, בוטלה ההתחייבות שלו לקבע). הסידור היה נוח יחסית: הצבא קיבל חיילים מקצועיים ומוכשרים, והעתודאים קיבלו הזדמנות להמשיך את הלימודים ישירות מהתיכון (מקל על הזיכרון) וגם (ברוב המקרים) ותק של שש שנים בעבודה נדרשת בשוק האזרחי. יתר על כן, העתודאים נהנו בד"כ משירות קל יחסית, שכן נחשבו כקצינים, וגם קיבלו בקלות אישורים להמשך לימודים במהלך הסדיר (עד כדי שחרור של יום בשבוע לצורך לימודים לתואר שני). אי שם באזור שנת 1992 החליט הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שזה לא טוב.במשנתו של מר ברק, הצבא צריך להילחם, ולא ייתכן שגברים צעירים בעלי פרופיל 97 ישרתו במודיעין רק בגלל שהם אינטליגנטיים. במחי אחד החליט הברק שהעתודאים לא יבלו את שנות הסדיר שלהם במשרדים ממוזגים, אלא כלוחמים על ג'בלאות, ורק את הקבע ישרתו במקצוע. כרגיל בצבא, ההחלטה התקבלה רטרואקטיבית, כך שגם עתודאים שהחלו בלימודים שלוש שנים קודם לכן, ועמדו כעת לפני סיום, נכללו בה. קמה מהומה גדולה. העתודאים עצמם מחו וטענו שמפרים את ההבטחה שניתנה להם, שהתחייבותם לקבע מותנית בשירות במקצוע. אחר התריעו שמהלך כזה יוריד את האטרקטיביות של העתודה האקדמית בעיני מיטב הנוער, אבל אף אחד לא הקשיב להם. העניין עלה לבג"ץ, שהכריע כמו שבד"כ בג"ץ מכריע בענייני צה"ל: הוא קבע שצה"ל לא היה בסדר, אבל במקום להורות לו לשבץ את העתודאים במקצוע, הוא הטיל על צה"ל "למצוא איזושהי פשרה". הפשרה שנמצאה כללה כל מיני מסלולים משונים, שנתיים וחצי פה ושנתיים שם, וכן הלאה. העתודאים שנתפסו בעין הסערה נאלצו להסכים למסלולים אלו. אותם פרופילניקים וברי-מזל שהצליחו איכשהו להגיע לשירות במקצוע, גילו שהגזרות לא נסתיימו: האישור ללימודי תואר שני בוטל, אישור לעבודה נוספת, שניתנו קודם בקלות, לא ניתנו יותר כלל; וגם השכר בקבע קוצץ לעומת מה שהיה קודם. הם בלעו את כל זה, אבל לא שכחו להזהיר את הבאים אחריהם שצה"ל אינו עומד בהתחייבויותיו. התוצאה: תוך שנה-שנתיים חלה ירידה מאסיבית בהרשמה לעתודה. גם ניסיון לשווק את תכניות הפשרה בין צה"ל לבג"ץ כמסלול אקסקלוסיבי של "עתודה קרבית" נכשלו: ציבור המתגייסים איבד אמון במערכת, והמוכשרים שבהם העדיפו להתגייס ליחידות מודיעין נבחרות או להשתמט, ולא נרשמו למסלול העתודה, בדיוק כפי שחזו חוזי השחורות. מאחר שצה"ל עומד על יתרונו הטכנולוגיה, לא נותרה לרמטכ"לים הבאים ברירה, והם נאלצו לעבוד קשה כדי לפתות את הדור הבא של כוח אדם טכנולוגי. התנאים הטובים הניתנים כיום לעתודאים הם התוצאה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |