|
זה לא היה מביא לרווחה אמיתית, וכמות הסבל שאנשים מסוימים היו צריכים לספוג לשם כך (הומוסקסואלים, למשל), לא מצדיקה את המאמץ.
אבל אופיום של ממש - זה כבר משהו אחר. שאלה: אם היו יכולים לחבר אותך לאלקטרודה שתגרה את "אזור האושר" של המוח שלך באופן כזה שתוכל להיות מאושר לעד - כל עוד לא תתנתק ממנה1, האם היית מסכים לכך? אני כן. התשובה של מרבית האנשים היא ש"אני לא אהיה מאושר באמת" ושזה "לא נחשב". אבל אלו הבלים. אנחנו זה מה שהמוח שלנו חש. אם המוח שלנו חש אושר בגלל אלקטרודה או בגלל הילד המוצלח שגידלנו - זה לא משנה. אושר זה אושר, ומקור הגירוי המוחי לא משנה שום דבר. מרגע שתחבר מישהו לאלקטרודה הזאת, הוא לעולם לא יסכים להתנתק. למעשה - החירות שלו תרד לאפס. הוא תלוי במאה אחוז באלקטרודה. הוא לא יכול ללכת לשום מקום, הוא לא יכול להשיג לעצמו מזון, הוא לא יכול לבצע שום בחירה עצמאית. אבל הוא מאושר, אז מה אכפת לו? זה מה שאני אומר: החירות היא כלי להשגת האושר (the pursuit of happiness, זוכר?), ולא תכלית בפני עצמה.
1 לצורך העניין, נניח שהגוף לא יפתח עמידות הולכת וגוברת לגירוי הזה, ולכן לא תאלץ להגביר את המתח עד למותך מהתחשמלות ו/או הופעת תופעות של קריז.
|
|