בתשובה לאורי רדלר, 06/11/04 16:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא לי לפרש את דבריה של ברקת. אני חושב שהבנתי. יש הבדל בין השקעת תקציבים בדרך מושכלת ומכוונת לבין חלוקת הבוחטה בין אנשים. האחרונה אינה חכמה בעיני והראשונה חייבת להעשות בשיתוף עם הבדואים אבל ודאי שעל בסיס קיבוצי (שום הסוואות). אם תתן לחיים להחליט, חלק מהם (המובטלים בעיקר) יקחו את הכסף, ישארו איפה שהם ויחיו ממנו עד שייגמר. חלק יקנו בתים בישובים כלשהם, אבל פרנסתם לא תשתפר. מה זה פותר? פתרון אנרכיסטי, כמו שאתה מציע לא תמיד מתאים ולא תמיד עובד, אם כי אני לא שולל אותו בכל סיטואציה. אגב, חזרתי עכשיו מביקור בערד אצל ידידי ראש העיר. הוא סיפר לי שאחת הבעיות בפתרון בעיות הבדואים היא דרישת המדינה שהם יוותרו על תביעות הבעלות שלהם על קרקעות כתנאי מוקדם להתנעת פתרון, ולכן זה תקוע (גם בפתרון הקלוקל). הוא אישית פותר את בעיותיו עם הבדואים שתפסו שטחים בתחום המוניציפלי של ערד בזו הדרך 1. הוא סימן עבורם שטח נרחב למדי (20 דונם למשפחה) שלשם הם מוזמנים לעבור ויקבלו עזרה בפיתוח היישוב (כפר בדואי הוא קןרא לו). 2. זה אינו מותנה בביטול שום תביעה. 3. הם יהיו שותפים מלאים במסלול הספורט המוטורי שיוקם על האדמות שהם פינו. זה נראה לי מודל מוצלח לתנועה בכיוון הנכון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. מהאופן בו הבנת את הדברים ברי לי שיש כאן אי הבנה. אינני חושב שצריך לחלק אפילו גרוש אחד לתושבים הבדואים – לבד מהדברים המגיעים להם מתוקף זכויותיהם כאזרחים. מה שאני מציע הוא: בעיירות הבדואים הקיימות: א. השוואת הקצאת התקציבים לעיירות הבדואיות לזה של כל יישוב מקביל. לצורכי אפלייה מתקנת, בוא ונניח כי השיעור צריך להיות אותה הקצאה כספית לתושב כמו בעומר. ב. תשתית פיסית (כבישים, מים, חשמל) ברמה שווה לזו שבעומר. ג. תשתית פיסית/אנושית (חינוך ובריאות, בעיקר) ברמה שווה לזו שבעומר. עם בדואים היושבים על אדמות: א. הצעה בנוסח הפרודוקטיבי של ראש העיר ערד, עם תוספת. לכל משפחה בדואית יינתן "כרטיס דיור פתוח" אותו יוכל להמיר בפתרון לרוחו: אם ב"כפר בדואי" (אחד מכמה) בנוסח שציינת ואם בדירה ביישוב עירוני. ב. כל משפחה תקבל בנוסף לכרטיס הדיור הפתוח גם "כרטיס בנייה" פתוח. במקרה של דירה בעיירה, זה יהיה תקצוב לשיפוצים מסוימים. במקרה של שטח פתוח, מדובר בתקציב מורחב שיאפשר בנייה מסוימת. ג. הצעת כרטיס הדיור הפתוח וכרטיס הבנייה תהיה פתוחה גם בפני כל משפחה בדואית הגרה נכון להיום בעיירה. במקרה והמשפחה אינה מעוניינת לעבור, היא תקבל רק כרטיס בנייה. ד. כרטיס הדיור הפתוח יהיה פתוח לתקופה מסוימת (כדי לאפשר למתיישבים לחזור בהם) כשהוא הופך סופי כאשר כרטיס הבנייה ממוצה. אגב, בהתחשב בזה שאם *כל* המשפחות הבדואיות תשבנה כל אחת על שטח של 20 דונם הסך הכולל של ההתיישבות יהיה על 1.4 אחוז מכלל אדמת הנגב (200 קמ"ר) הופך את הפתרון לפשוט ולא בעייתי מבחינות של "השתלטות." ואחרון, לא ברור לי מדוע אתה מכנה את הפתרון שלי "אנרכיסטי." הפתרון של ידידך ראש העיר אנרכיסטי באותה מידה (ולדעתי, גם יהיה אפקטיבי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ויכוח עקרוני עם ההצעה שלך, אורי, אבל לא כך הבנתי אותה כשקראתי לה אנרכיסטית. אגב, תקציבי הפיתוח שלנו הן מהמיסים הגבוהים שאנחנו משלמים (ארנונה ושוטף) ושל הבדואים יצטרכו להגיע ממקורות אחרים. משרד הפנים מחו שראש העיר ערד מקצה 20 דונם למשפחה (בעיירות הקיימות יש להם בין חצי לדונם). הוא ענה להם שהיום הם יושבים על שטח פי 10 ולכן זה כדאי. אני חושב שזו גישה טובה לכל הנגב. לצערי ההצעות שלך ושלי הן רק אוטופיה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לצערי ההצעות שלך ושלי הן רק אוטופיה..." בוא ננסה לרגע לבחון מדוע הן אוטופיה. ההצעה שלי כללה שני חלקים: הראשון, מנהלי גרידא וכולל השוואת תקציבים ופיתוח תשתית. א. תקציבי רשויות: אם להתייחס כאן לדוח "סיכוי" שאליו הפנתה ברקת לעיל, הרי שהממשלה מקצה (כל הנתונים, לאדם) 3,530 שקל לאדם בעיירות הבדואיות, עם גרעון שוטף (עומס מלוות) של עוד אלף שקל. בעיירות היהודיות משקיעה הממשלה 2,640 שקל בלבד, וההפרש נוצר באמצעות גבייה עצמית גבוהה יותר של 1,370 שקל לאדם בעיירות היהודיות והלוואות וגרעון שוטף של 2,530 שקל לאדם לשנה. במלים אחרות, אפשר לשים לב שהפרש הגרעון לאדם בין העיירות הבדואיות והיהודיות מתכנס כמעט במדוייק להפרש ההוצאות לתושב, דבר שמשמעו שהעיירות הבדואיות נהנות בערך מאותו תקציב, אלא שלהן "אסור" לנהוג בהפקרות תקציבית על חשבון משלם המסים. במלים אחרות, אפשר בגישה ריאלית לחלוטין לנקוט מדיניות שבה יאפשרו לעיירות הבדואיות להתנהל באופן מופקר כמו העיירות היהודיות או, לחילופין ועדיף, לדאוג להתנהלות בהתאם להכנסות הממשיות. מכל מקום, אישור למדיניות מופקרת בסגנון זה יעלה בערך 11 מליון דולר לשנה. לא סכום שאי אפשר לעמוד בו. ב. פיתוח תשתית: כאן, כמעט כל הסעיפים הם דברים המוקנים לבדואים ממילא מכוח החוק, אלא שאינם מיושמים. המסלול כאן הוא קודם כל משפטי (ופניה לבית המשפט היא עניין ריאלי למדי, ולא בשמיים) ובעקבות זאת, מנהלי. ג. בדואים היושבים על אדמות: אין הכרח לאמץ את השיטה שהצעתי כאן, כמובן. כל שיטה שתבוסס על *בחירה* של הבדואים ולא על כפייה או הסדרים תשיג תוצאות דומות. למעשה, גם אם לא יוקצה גרוש לנושא – רק אדמות – התוצאות תהיינה טובות למדי. אפילו אם נניח שכן מקצים לכך כספים (בעיקר לנושא כרטיסי בנייה) מדובר בתקציבים סבירים לחלוטין של בערך 15 מליון דולר לשנה לתוכנית שש-שנתית. במקובץ, ובמיוחד בהשוואה לתוכניות בגובה של מאות מליוני שקלים עליהן דובר כאן, אפשר באופן סביר למדי לראות פתרון לבעיה של יותר מאחוז מתושבי המדינה באמצעות הקצאה של כחצי אלפית מהתקציב השנתי של המדינה. זה ממש לא בשמיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתווכח עם הניתוח הזה, אורי. הכוונה שלי ב"אוטופיה" היתה שגם אם יש כיווני פתרון סבירים דוגמת זה שניתחת כאן (ואני זה שטענתי כל הזמן שזה לא בשמיים ואפשר לגשת לפתרון הבעיות, זוכר?), לפי יחס ממשלות ישראל לדורותיהן ומיקום הבעיה בסדר העדיפויות הלאומי, לא נראה לי שמשהו יזוז באמת. אולי אחרי פיצוץ, ואולי לא (אפילו את מסקנות ועדת אור, אחרי פיצוץ לא מיישמים). אפשר רק לקוות שהנסיון הלוקאלי שנעשה בערד יצליח וייתן דוגמה לאחרים שילבו בעקבותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את הפסימיות שלך. בכל זאת, נדמה לי שהצבת תוכנית מוגדרת *כלשהי* עם איזו תמונה תקציבית כללית עדיפה על הסתגרות לתארגית בתוך סוג של "אני את שלי אמרתי" – לבטח שלחכות לפיצוץ פחות טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בסך הכל אדם מהישוב שאפילו לא מבין בכלכלה. למי אציב תכנית מוגדרת? אדרבה. נסה להציג למישהו את התכנית הכללית שהצגת לפני שתי הודעות... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |