 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש שני דרכים: 1) למצוא סכום שישכנע אנשים לעזוב תוך ביטול האלמנט הפוליטי והסחטני - זה בדיוק הנזק. 2) לקבוע נקודת ייחוס מספיק רחבה שיאפשר להם לבנות מחדש את חייהם במגוון רחב מאוד של מקומות. בעניין זה ניתן להשתמש בשמאי שיעזור בעשיית ההערכות. הבעיה עם שמאי אינה שהם לא מסוגלים לעשות את העבודה אלא שהם צריכים לקבל עקרונות עבודה. עקרון העבודה - כמה הם שלמו לא מקובל עלי ואיני חושב שהוא ראוי לאדם הגון כלשהו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1 הוא בדיוק מה שאמרתי עליו שהוא חסר משמעות: הרי אם תשאל אותם "בכמה אתם מוכנים להתפנות", ומוסכם שהסכום הזה הוא מה שהם יקבלו כפיצוי, תשובתם תהיה משהו באזור האינסוף. מה שהיית רוצה הוא לשאול "בכמה הם היו מוכנים למכור את ביתם אילו לא היה עניין הפינוי", אבל ברגע שמחליטים על פינוי זה הופך להיות ניסוי מחשבה מאוד מעורפל (ואני לא בטוח שאפילו זו השאלה הנכונה, אבל לא חשוב). ל-2 אני מסכים, אני חושב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) נראה לי שאפשר למצוא דרכים לשאול אנשים (לא תושבי גוש קטיף) בכמה הם היו מוכנים לעזוב בית בגוש קטיף. אולי אפשר לעשות איזה משחק ריאליטי בעניין. או לחילופין למצוא אנשים שעזבו מקומות יישוב מסוג דומה רק בגלל הכסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה יתן אם תשאל את השאלה הזו אנשים שהם לא תושבי גוש קטיף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד כמה משפטי תנאי נוגדי מציאות, ואתם מגיעים לרולס-סקנלון. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |