בתשובה לאסף שפריר, 26/10/04 6:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני שנה גם אני טיפסתי עם כמה חברים על הר בשמורת קונמרה (בחלק הצפוני של מערב אירלנד, למתעניינים). השמש זרחה בעליזות בשמיים הבהירים, ואנו נטשנו את האוטו בצד הכביש ובוססנו את דרכנו דרך אדמת הכבול לעבר מורדות ההר. כפי שניתן ללמוד ממוצג מספר 1, הטיפוס ממש לא נראה כמו מבצע הדורש שבילים מסומנים, הכנות מוקדמות או ציוד ייעודי. חשבנו לעלות לאוכף הימני בתמונה, ושם להחליט לאיזו פסגה לעלות, אם בכלל. מדרון ההר כולו שטוף פלגי מים קטנים העושים את האדמה בוצית ואת העשבייה חלקלקה. הדרך הבטוחה יותר לעלות היתה להיצמד לאפיק הנחל, שם נחשף מצע האבן של ההר. גם כך החליקו סנדלי השורש שלי לא אחת. למרגלותינו נפרש נוף מהמם, כבשים רעו במרחק בטוח מאיתנו, היה פשוט כיף. בסופו של דבר החלטנו לעלות לעבר הפסגה הימנית, הגבוהה מבין השלוש (כנראה). בכל רגע נתון נדמה היה שנותרו עוד איזה 50 מטרים לטפס עד לפסגה, ורק הנתיב המפותל סביבה מאריך את הציפייה לנוף הממתין בצד השני של ההר. כך מצאנו עצמנו נעזרים בידיים כדי לחתוך מעלה בשיפוע תלול יותר, במקום לעלות סחור סחור בשיפוע מתון. זה עבד יופי, עד שקצת קפצתי מעל הפופיק וטיפסתי דרך איזה נקיק קצרצר, שבקצהו לא המתינה לי שום נקודת אחיזה ראויה לשמה. במשך איזה חצי שעה נתקעתי בתנוחה המבדחת המונצחת במוצג מספר 2. בתמונה קשה להבחין שיש כמה מפלסים לעשבייה, וביניהם שפות סלעיות בשיפוע שלילי. לשווא ניסו חבריי להתקרב אלי מלמעלה ולהושיט יד. הרוח נשבה בעליזות, המדרון נראה תהומי מתמיד, הידיים החלו לרעוד, והמצב בכללי נראה טפשי ומפחיד גם יחד. בעידוד חבריי הצלחתי בסוף לזנק למפלס הבא ולהימרח עליו כמו תרנגול קרב מסוקס. זו היתה הנקודה בה החלטנו לא להמשיך לפסגה, וירדנו במדרון נוח יותר של ההר. בקיצור, לזכותו של דב יאמר שהרי קונמרה הם המקום לטיפוס ספונטני נטול דאגות בסנדלים וגופיה. יחס של כבדהו וחשדהו ראוי לאמץ בחום כלפי יכולת האומדן שלנו את מרחק הפסגה כשמטפסים במעלה מדרון קמור (כלומר, תמיד), ובכלל עדיף להיצמד לדרך הארוכה בשיפוע המתון. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |