בתשובה לנח שמיר, 26/10/04 23:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו ללא ספק דרך פופוליסטית, אבל לא בדיוק מציאותית. מן הסתם עלי לקרוא את מאמרך באור זה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לקרוא את המאמר בכל דרך שתרצה, אורי, וזכותך להניח שאני אדם לא רציני. מצד שני, אם מדברים על חוסר מציאותיות, הגישה שלך שלאדם מותר להצביע על בעיה קשה הדורשת פתרון, רק אם הוא מוצא זמן ואם יש לו בכלל היכולת לנתח את המצב כלכלית, ברמה של כל תקציב המדינה וסדרי העדיפויות שלה, היא לא רק לא מציאותית אלא גם לא הוגנת. אין לי הזמן והכלים להציע פתרון פרטני רציני וזה בהחלט לא תפקידי. זה לא אומר שאני צריך להמנע מלהצביע על הבעיה ולטעון שהיא לא מקבלת טיפול ברמת הדחיפות המגיעה לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי משל קטן. אדם צועד במדבר. בגדיו בלויים ובכיסו אין פרוטה. הוא חסר כל בעולם. גרונו ניחר והוא סובל קשות מהחום. אין יישוב באופק. לפתע הוא מוצא מיכל מים שקוף עם משורה עליו. סימון המשורה הוא בדולרים (מחיר מופקע) ומצוין שעל השותה יהיה לשלם את הסכום ברגע שייצא מהמדבר. שלא יחשוב להתחמק כי מצלמות האגרה הנהדרות מצלמות אותו. נאמר שעבור לגימה דורשים שם מיליון דולר. מה דעתך? הוא ישתה או ימות מחוסר תקציב? בצורה הזו לא היינו יוצאים מהמערות. האדם מהמשל יתהה... אולי היה עדיף שכך :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נח חביבי – יכולת לגשת למאמר מכמה זוויות מקובלות במאמרים כאן: א. תשקיף היסטורי ממעוף הציפור המפהקת בנוסח "תולדות החצצים בנעליים בספרות מאז ועד היום." ב. תשקיף "לפיכך" שהוא סקירה היסטורית עם מסקנה בפסקה האחרונה ("ולפיכך..."). ג. להעלות שאלות על סדר היום בסגנון עדות "זה לא בסדר ש..."). ד. לקונן באופן כללי על "המצב החמור" לפי ז'אנר "אח, ואס!" החביב. ה. להעלות זכרונות מימי הקפחת הראשונים ועד היום בליווי דרבוקה (אסכולת "שופוני יא נאס שאני שחרחורת"). ו. לציין בעיות ספציפיות הדורשות פתרון ולהתוות כיוון כללי ומציאותי לפתרונן. מתוך טעות – כולה שלי – סברתי שאתה משתייך לזוית ו' בגלל ציון הבעיות העיקריות המציקות לנגב. עתה אתה מתקן אותי שבעצם אתה משלב בין ד' ו-ה'. בסדר. הבנתי. ולשאלתך: לאדם בהחלט מותר להצביע על בעיה קשה הדורשת פתרון בלי שיהיה לו פתרון בעצמו. להיפך, רבים מאיתנו עושים זאת בשיחות קיטורים. האם כך צריך להיות גם במאמר? באופן אישי אני מרגיש שלא כך צריך להיות. במאמר צריכה גם להיות התווייה ברורה של מה שהכותב סבור שצריך לעשות. אם להתייחס לדוגמה עדכנית, במאמר "מאבק עוטף ישראל" מתווה המרואיין מסלול פעולה מסויים, מצביע על הדרכים ליישמו וגם מגן על טיעוניו. לדעתי, כך צריך להיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי יקירי, התווית דרך כללית לפתרון, זה בדיוק מה שעשיתי. אמרתי מה צריך לעשות ושצריך לשדרג את הבעיות האלה לרמה שתהיה ברת מימון, ולו גם בפריסה של שנים. מה שאתה דורש הוא פתרון פרטני, וזה ממש לא רציני במסגרת הכלים והזמן שיש לאדם ממוצע מהישוב. במקרה של רמת חובב, למשל, ברור שצריך להרחיק את המפעלים מבאר-שבע (הדרך לניצנה ארוכה והכיוון לא חייב להיות לשם). המקום המדוייק צריך להקבע ע"י צוות שיכיל, בין השאר, מטאורולוגים וגיאולוגים ויעשה מחקר רציני של ההשפעות הסביבתיות. אבל לא. אם אני לא אומר לך בדיוק איפה, כאן ועכשיו, אז הכתבה לא רצינית. ועדת אור התוותה בדו"ח שלה כיוון פתרון, כלכלי בין השאר, לפצצת הזמן של המיעוט הערבי. לא זכור לי שהיא סימנה מקורות מימון מדויקים ובמקום מה. אז אתה דורש ממני פירוט מעבר למה שעשתה הועדה המכובדת הזו בחודשים של עבודה. נו. מי מגזים קצת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נח כאח לי, אפשר ואפשר להתוות פתרון פרטני ואופן מימון גם בלי להכנס לכל הסוגיות התקציביות, אם כי רצוי בכל זאת לתת איזה שיערוך כללי לפחות של העלויות הכרוכות בדבר. עבור רובנו – כלומר, נטולי הבקיאות בנושא – שאלת התקציב הנדרש מעורפלת עד מאוד. כמה יעלה להעביר את רמת חובב – מליון שקל? עשרה מליון שקל? חמישים? חמישה מיליארד? תשובה כללית לשאלות אלו היא בעלת חשיבות מכרעת ליישימות המימוש, האין זאת? אם ההעברה תעלה חמישה מליון שקל, יש לה סיכוי טוב להתממש. אם היא תעלה חמישה מיליארד, תושבי הנגב יצטרכו להמשיך ללמוד מאיזה עץ עושים גיטרה. ומה בנוגע לכביש 6? לא הצלחתי להבין מדבריך אם ישנה בעיה ממשית או שאתה פשוט לא מרוצה מזה שבאיזור המרכז לא ממש "שמים" על זה שהכביש יפתור בעיות עבור הפריפריה. מה בעצם רצית להגיד כאן? שצריך להמשיך את כביש 6 עד אילת וגם להוסיף לו עוד עשרה מסלולים? שצריך רכבת? או מצבם הגרוע של הבדווים: מה הפתרון המעשי שאתה מציע? איזה פתרון אפשרי כאשר כל העוסקים בנושא, כולל מאמרך,*1* משתמשים בשיחכפול שמדבר בו זמנית גם על בעייתם של הבדווים וגם על הבדווים כבעיה? איך בדיוק אתה מתכוון לפשר בין ההצעה שלך להעניק לבדווים "פרנסה, חינוך ובריאות ברמה סבירה" וההתעלמות המוחלטת מהנושאים המהותיים באמת של הבעלות על הקרקע והסירוב להעניק לבדווים מעמד שווה? הם לא יכולים להיות בו זמנית גם אויבים שמצווה לחסום את השתלטותם העוינת על אדמת המולדת וגם אזרחים שווי זכויות בה. ההצעה שלך להתייחס לעניין כבעיה שצריך לפתור באופן פונקציונלי (בעקרון, לתת להם שירותים משופרים) בלי לפתור את הדיכוטומיה הבסיסית ביחס אליהם היא מתכון לכשלון, משום שהיא חוזרת לאותם נסיונות לפתרון פונציונלי שהיו ונכשלו קודם. *1*אני לא יודע אם שמת לבך לכך, אבל יש סתירה די מהותית בין טענתך בפסקה אחת שהבדווים מתגייסים לצה"ל כדי להתפרנס והתהייה בפסקה הבאה על הפטריוטיות שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, בוא אגלה לך סוד. הבקיאות הכלכלית שלי בנושא אינה רבה משל האדם הממוצע, דבר שאינו צריך למנוע ממני, בגלל היותי כאן, ומתבונן במצב העגום, לעורר אליו תשומת לב של אלה שאינם מודעים למצב. יש הרבה כתבות טובות המאירות מצב לא מוכר ומעירות אליו, גם ללא הצעת פתרון. רמת חובב תדרוש להערכתי מאות מליוני שקלים (ואפשר לפרוס להרבה שנים) ופתרון יסודי של בעיית הבדואים ודאי יעלה מליארדים. זה לא אומר שלא צריך להתחיל מתי שהוא ללכת בכיוון. גם פתרונות חלקיים בפריסה לזמן ארוך יתרמו להרגעת המצב. ראיה של אור בקצה המנהרה, יחס רציני ואוהד וכוונות טובות ישפרו את האוירה מאד וימנעו פיצוץ. אין סתירה בין פתרון בעיית הבדואים לשמירה על קרקעות המדינה. נהפוך הוא. יוצרים עכשיו 7 עיירות חדשות עבורם, אבל חוזרים על שגיאות העבר - הם אינם שותפים בתכנון ואין מקורות פרנסה. לכן הם אינם מוכנים לשתף פעולה ולעזוב את השטחים הנרחבים שתפסו. אם היו עושים את זה נכון יותר, אני מניח שהיה יותר שיתוף פעולה ויותר אדמות היו מתפנות. אגב, אם משתמע ממה שאני כותב כאן שאני חושב שהבעיה פשוטה והפתרונות קלים, זה רושם מוטעה. הבעיה סבוכה, יש לה פנים רבות ולפעמים מנוגדות והפתרונות יצטרכו להיות יצירתיים וחכמים. אני ודאי לא מתמצא טוב בסבך הענייני והמשפטי. בכתבה אחת המצביעה על מצב כללי ומביאה אותו לתשומת לב הציבור אי אפשר להכנס לכל אספקט, ואני גם לא מתיימר להיות מומחה. אני רק אומר שההתעלמות מהנושא (למרות שהוא רחוק מהמרכז) אינה הדרך. באשר לפטריוטיות, נכון, לדעתי כמעט אף מתגייס בדואי לא מגיע מפטריוטיות לצבא. אבל רוח היחידה והלחימה עבור ישראל יוצרים פטריוטיות במשך השרות (זו לא השערה, בנו של חבר היה השליש של הגדוד הבדואי ושמעתי ממנו הרבה סיפורים, כולל את זה של החייל שחזר מלחימה קשה בציר פילדלפי ומצא את שדה החיטה של המשפחה מרוסס). לגבי כביש 6, כנראה פיספסתי אם לא הבנת את המסר. הכתבה הרי מתחלקת לכמה אספקטים. האחד הוא מצבו העגום של הנגב, והשני התעלמות תושבי המרכז מקיומו (ויש כמובן קשר, כיון שלא נחפזים לפתור בעיות של מקום שמתעלמים ממנו). הקטע על כביש 6 שייך כולו להדגמת אי ההיתייחסות. אין לי טענה לכביש 6, מלבד כמובן אי התקדמותו דרומה עד לחיבור לכביש דימונה-באר-שבע, שאולי עוד תגיע במהרה בימינו. אמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאדם בהחלט מותר להצביע על בעיה קשה הדורשת פתרון בלי שיהיה לו פתרון בעצמו. כן, גם במאמר. אתה יודע למה? כי זה נותן מודעות לבעיה, מודעות שלא לכולנו יש אותה. וזה כבר משהו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |