 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אז נתקדם עוד צעד: אני יכול לשכור את יד אליהו לערב, לא להציג שם *שום דבר* - ולגבות תשלום מכל משוגע שרוצה בכל זאת להיכנס לאולם הריק. ואם איזה משוגע בכל זאת יתפלח - הוא יעבור על החוק בדיוק כאילו הופיע שם מומי עפיה וביצע מיצירתו היחודית. עכשיו באמת אין שום יצירה מעורבת בעניין" מר מ. דושאן שהיה אמור לשאת דברים הערב נתקע בחדר הטואליטה וביקש ממני למלא את מקומו במובן האפיפני-סטרוקטורלי של המילה. ובכן, אהמ, הרשה לי לברך אותך, מר ניר-בוכבינדר, על המיצג האמנותי המרתק – פורץ דרך אפילו, אם יורשה לי – שאתה מתכנן להעלות בקרוב. אמנם יהיו שילעיזו כי קו של דמיון – חוט דק מעין – נמתח בין רעיונך המיצגי הנאה לשירה הנושן של הגברת ח. אלברשטיין אך כמו שנוהג מר מ. דושאן לומר: "ילעיזו המלעיזים כאשר ילעיזו, אני את הכסף שלי עשיתי." וזו אכן השאלה העומדת על הפרק, מר ניר-בוכבינדר, ירדן. אף כי למיצג שאתה מתכנן להעלות יש על פניו רק ערך אמנותי במובנו הפרוקטולוגי-פלטוסיטי, אין הדבר משנה כלל את שיערוך ערכו האמנותי האינטרינסי. שוב, כפי שמציין ידידי הטוב מר דושאן: "זאת אמנות אם יש מספיק אידיוטים שחושבים שזאת אמנות." מאחר ושפתו של רעי לירית משהו ונטועה בספירות הרוחניות של עולם היצירה, אפרש במלים פשוטות יותר: אם יש אנשים שמוכנים לשלם או לנסות להתפלח, סימן שבעיניהם המיצג הוא בעל ערך. אם אתה חושב שזאת רמאות, זה עניין שלך אבל לא רלוונטי לעניין שלנו. שירה של חוה אלברשטיין זה סיפור שסיפר לי אבא כשהייתי ילדה קטנה למה נזכרתי בו היום אני פשוט לא מבינה האם הסיפור קרה באמת? גם זה עוד לא ברור אין לי את מי לשאול כעת נשאר רק הסיפור לעיירה אחת הגיע קרקס של צוענים קרקס קטן, קרקס צנוע קרקס של עניים. היו שם עז וחמור ונמר קטן, דוכן עם הגרלות בולע עשן, אישה עם זקן וקורע שרשראות. ובכיכר העמידו אוהל סיפרו שיש בו סוד אנשים חיכו שעות בתור - כולם רצו לראות והסוד לא התגלה אלא אחרי שנים רבות באוהל הגדול ישב בריון בריון מפחיד מאוד וכל מי שנכנס לאוהל חטף סטירה אדירה בפנים והוא ברח מהר ולא סיפר דבר לאחרים "לא יאמינו לי לא יאמינו לי" חשב מי שחטף "הם לא הזהירו אותי אז למה לי להזהיר אותם עכשיו" והקרקס ממשיך לנסוע והאוהל עוד מסקרן והבריון ממשיך לפגוע אך איש לא מתלונן יש הצגות בחושך ובאור והלב נשבר בפנים לראות בין המחכים בתור את כל הילדים ואי אפשר לצעוק להם "רגע" אי אפשר לעצור בעדם לא יאמינו לך לא יאזינו לך הם שומעים רק את עצמם כן, אי אפשר לצעוק להם "זהירות" אי אפשר לעצור אותם אף אחד לא לומד מאף אחד אנשים מלמדים את עצמם והקרקס ממשיך לנסוע והאוהל עוד מסקרן והבריון ממשיך לפגוע אך איש לא מתלונן זה סיפור שסיפר לי אבא כשהייתי ילדה קטנה למה נזכרתי בו היום אני פשוט לא מבינה |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב שזו כבר הפעם השנייה השבוע שדווקא *אתה* מכולם מפר זכויות יוצרים בהעתקת מילות שירים שלמים לתגובות באייל, ואפילו לא עומד בתנאי השימוש ההוגן המקובלים? כמה אירוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאתה מפעיל את מנוע האירוניה העל-חללי, שמא בדקת אם אכן ההעתקה בלתי חוקית או בלתי הוגנת? השיר נמצא בכמה מקומות באינטרנט ובאתר שירונט (http://www.shiron.net/homepage.aspx) ממנו נטלתי אותו קובעים תנאי השימוש של אקו"ם: "הצפייה ביצירות באתר נועדה לשימוש פרטי וביתי בלבד. אין להעתיק או להפיץ את היצירות לכל מטרה אחרת." אני סבור שההעתקה כאן הייתה לשימוש פרטי וביתי מובהק ולכן למיטב הבנתי לא הפרתי זכויות יוצרים או תנאי שימוש הוגן מקובלים. מאחר וחוה אלברשטיין כתבה את המלים והלחן, ניתן לה גם קרדיט נאות. אגב, מתי הייתה הפעם הראשונה השבוע? שמא התבלבלת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה מתחמק. אני לא מציג את האולם הריק כיצירה או מופע. אין לי רצון ואין לי הצדקה לטעון נגד מי שיעתיק את הרעיון ויסגור לערב ריק את הסינרמה. אותו דבר במשחקי הכדורסל שם; תצטרך לעבוד די קשה כדי לטעון שמשחק כדורסל הוא סוג של יצירה, עם זכויות יוצרים וכל זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה שרציתי להעלות היא שאין זה מענייני או מעניינך לקבוע מהי יצירה הראויה לתשלום -- זהו עניין שבין היוצרים לבין קהלם. ההבדל היחידי בין משחק כדורסל וספר לענייננו הוא בהיות משחק הכדורסל סוג של אירוע שבו היצירה מאולתרת בזמן ביצועה על בסיס מתווה כללי כזה או אחר. בכך, משחק הכדורסל הוא יצירה הדומה לתיאטרון, מחול או לאילתור ג'זי. כללי זכויות היוצרים, בהתאם, מופעלים ומוחלים באופן שונה ובגישה שונה, אך הם קיימים באותה מידה. אגב, אני לא בטוח אם התכוונת לזה, אבל המשעול שבו אתה פוסע מוביל לקביעת הזכאות לזכויות יוצרים בהתאם לאיכות היצירה בעיניך. אני מתקשה להבין לאן אתה רוצה ללכת עם זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה ללכת עם זה לשום מקום; רק לטעון שבתיאור סביר של המציאות החברתית והחוקית כיום (איני מדבר בכלל על מה ראוי ורצוי), הזכות שבשמה מכריחים אותי לשלם כדי להיכנס להופעה של מושיק עפיה בסירנמה היא זכות הקניין של בעלי הסינרמה, ולא זכויות היוצרים של עפיה; ואם אני מתפלח לסינרמה, אני לא עבריין על זכויות היוצרים, אלא (כפי שציין ידידי(ה) המלומד) מסיג גבול. זכויות היוצרים כבודן במקומן מונח, אבל במקרה זה הן פשוט לא רלוונטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, עכשיו אני מבין את הטיעון. ודוחה אותו. כשאתה מתפלח להופעה של מר עפיה אתה מפר את זכויות היוצרים שלו, אבל בגלל הנסיבות המיוחדות של המקרה – העובדה שהביטוי היצירתי (ההופעה) הוא חד-פעמי וייחודי ואין דרך לשעתקו הופכת אותו דומה בעיניך למקרה של הסגת גבול פשיטא. אבל, בוא נניח את המקרה הבא: מר עפיה עורך את הופעתו ואתה לא מתפלח אליה אלא משלם ונכנס אליה כחוק ותוך כדי ההופעה אתה לא רק נהנה אלא גם מקליט אותה להנאתך על מכשיר הקלטה משוכלל. אחרי ההופעה, בעוד עפיה מנגב את זיעתו ושואל את כל פועלי הבמה באופן אישי "איך הייתי?" אתה כבר בדרכך למפעל לייצור תקליטורים שבבעלותך... למחרת, מופצים אלפי עותקים של "מושיק עפיה בהופעה" בהפקת היוקרה של תקליטי ניר-בוכבינדר בע"מ. עתה, לפי תפישתך, מאחר ובכניסה להופעה לא הפרת את זכויות הקניין של בעלי הסינרמה ולא את זכויות היוצרים של עפיה, הרי שהתקליטור שיצרת אינו מהווה עבירה כלל – וזו הרי מסקנה אבסורדית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"על-פי תפישתך, מאחר ובכניסה להופעה לא הפרת את זכויות הקניין של בעלי הסינרמה ולא את זכויות היוצרים של עפיה, הרי שהתקליטור שיצרת אינו מהווה עבירה כלל" מה פתאום? העובדה שנכנסתי כחוק לא נותנת לי רשות לעשות בפנים מה שאני רוצה: אסור לי לקחת קולה מהמזנון בלי לשלם, ואסור לי לעבור על זכויות היוצרים של עפיה; הקלטתו והפצת ההקלטה הן עברה כזו - ואת זה אפשר ללמוד מהדמיון שלה להקלטת שידור רדיו שלו והפצת ההקלטה (גם כאן, ההאזנה היא חוקית בעליל, ואילו ההפצה בלתי-חוקית בעליל). הטענה שלי היא שזו עבירה שונה מהעבירה של מי שמתפלח לאולם. תראה, שנינו מסכימים שלהתפלח לאולם זו עבירה. השאלה היא עבירה על איזה חוק. זה עניין של פרשנות. כפי שראינו בפתיל, מבחינת הטיפול החוקי זה מאוד מאוד דומה לעבירות שהן בבירור הסגת גבול ולא הפרת זכויות יוצרים (כניסה לסינרמה כשלא מוצג שם כלום), ולא כל כך דומה למקרים *הברורים* של הפרת זכויות יוצרים (שאינם הסגת גבול), כמו העתקה והפצה לא-מורשות. ואם זה נראה כמו ברווז ועושה קולות של ברווז, אני מציע להכריז עליו כעל ברווז. או, דרך אחרת להסתכל על זה: נניח שאנחנו צריכים להסביר למה ההתפלחות היא לא חוקית ולא מוסרית. אנחנו מתלבטים האם להסביר זאת באמצעות זכויות יוצרים או באמצעות זכות הקניין. זכויות היוצרים (כפי שאנו רואים בפתיל הזה) הם עניין פחות חד משמעי ויותר חמקמק ונתון לפרשנות ולהחלטות שרירותיות במידת-מה. זכות הקניין (כשהיא נוגעת לזכות בעלי האולם להגביל את הגישה אליו) היא מובנת לכל, לא שנויה במחלוקת ונותנת כאן תשובה ברורה. מה עדיף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הקלטת המופע בלי אישור היא הפרת זכויות יוצרים והאזנה לה בלי אישור אינה הפרת זכויות יוצרים? אם ההופעה עצמה אינה אקט שיש עליו זכויות יוצרים, מדוע יש זכויות כאלו על שכפולה? אין ספק שאם המקרה שלפנינו היה פריצה לחנות וגניבת ספר, הרי שקריאתו כשלעצמה לא הייתה עבירה על זכויות היוצרים ואילו שכפולו כן. המקרה שלפנינו, כפי שהדגשתי, שונה, משום שהיצירה כאן היא מה שמתקיים על הבמה ברגע ההופעה והוא הדבר הדורש הגנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם הקלטת המופע בלי אישור היא הפרת זכויות יוצרים והאזנה לה בלי אישור אינה הפרת זכויות יוצרים?" בדיוק. כפי שראינו בפתיל, יש כל מיני דוגאמות להאזנה בלי אישור שאינך מתנגד להן (אני עומד מחוץ לאולם ומאזין למה שאני מצליח לשמוע). כפי שאמרתי בתגובה הקודמת, באמצעות מספיק מאמץ פרשני תוכל לטעון שבכל הדוגמאות האלו אני מאזין עם אישור-משתמע (המופיע מרשה למי שמצליח לשמוע מחוץ לאולם), אבל הרי אתה תהיה הראשון שחושב על זה כך. נראה לי שהפרשנות הטבעית והפשוטה ביותר היא, שכאשר עפיה בחר להופיע באולם פרטי וסגור ובתשלום, הוא בחר להפעיל את זכות הקניין (ולא את זכות היוצרים) כדי להרוויח מיצירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, אתה משנה את הטיעון שלך בכל הודעה, כך שאין לי נקודה להמשיך ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הטיעון שלי דווקא נשאר עקבי במידה מפתיעה. הנה הוא שוב, אבל ברשותך - מתומצת: הויכוח הוא האם זכותו של הזמר לגבות תשלום על כניסה לאולם שבו הוא מופיע (או לחילופין: הפשע שאני מבצע אם אני מתפלח לאולם בלי לשלם) נובעת מזכויות יוצרים שלו על הביצוע (אורי), או מזכות הקניין של בעלי האולם (ירדן ושות'). הטיעון שלי 1: המנגנון שמופעל כאן אינו משתנה כאשר אני משנה את ההופעה לכל מיני דברים שבבירור אינם יצירה, אבל משאיר קבוע את עניין הקניין: מישהו שוכר את האולם מבעליו לערב, ודורש תשלום על הכניסה. לעומת זאת, הוא משתנה דרסטית כאשר אנו משנים את עניין שכירת האולם, ומשאירים קבוע (במידת האפשר) את עניין ההאזנה ליצירה (למשל, ברחוב). 1 התחילו אותו הרבה מגיבים לפני בפתיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד מתחומי המשפט שמטפך בסוגיה זו הוא ''עשית עושר ולא במשפט'', שבבסיסו מונח העיקרון של התעשרות שלא כדין כתוצאה ממעשה נפרד של צד אחר. למעשה, הרבה מהדוגמאות המובאות כאן, והשימוש בזכויות היוצרים בעידן המודרני, יכולות (ונפתרות בפועל) להיפתר תחת מטריה משפטית זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה יכול לפרט? האם "עשיית עושר ולא במשפט" יכולה להחליף את זכויות היוצרים (ולו בחלק מהמקרים)? כיצד? אני הייתי מנחש שהחלק של "שלא כדין" מתבסס (באותם מקרים) בעצמו על זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כעורך דין שלא עובד במקצוע, אני חייב לומר שאני לא זוכר בדיוק את כל ההבטים הקשורים לתחום זה. אבל לאחר חיפוש קל ניתן לציין את הדברים הבאים: במדינת ישראל נחקק, בשנת 1979, חוק עשיית עושר ולא במשפט.הוראת סעיף 1 בו קובעתשלושה תנאים לתחולת החוק: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; שההתעשרות נתקבלה ע"י הזוכה שלא עפ"י זכות שבדין. בעצם, נוצר מסלול חלופי לדיני הקניין הרוחני. במסלול זה ניתן להסתמך על עילות של צדק ויושר. בד"כ הסעד הניתן לזוכה הוא השבה של ההתעשרות. בתחום משפטי זה יש חשיבות רבה יותר להתנהגות, לתום הלב, ולעקרונות הצדק, בעוד שעל פי דיני הקניין הרוחני עצם ההפרה מקימה את הזכות לסעד וסוגית תום הלב אינה כה חשובה (ולעיתים כלל אינה רלוונטית). על קצה המזלג. חיפוש קצר בגוגל יעלה דוגמאות רבות לפסיקה בתחום הקניין הרוחני המבוססת על עילות בעעו"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מהמעט שאתה כותב כאן זה נראה לי מסוג החוקים שאני לא אוהב, מטעמי אי-קונקרטיות (''לא יתנהג אדם באופן בלתי-מוסרי''), אבל יכול להיות שזה נובע מהקיצור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שתקנה בנוסח המקובל בבריכות שחיה (בעלי שער ארוך חייבים לאוספו) אינה מקובלת עליך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו היתה אפשרות שעבריינים על התקנה היו מגיעים לדין פלילי, הייתי מעדיף שסעיף קטן בתקנה יגיד משהו על סנטימטרים או קו הכתפיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר כאן על הגדרות אופרציונליות. החקיקה בישראל בורכה בחוקים לאקוניים, שניתן להבינם לכאן ולכאן. וכבר אמר מי שאמר (ובעצם איש לא אמר זאת): 70 פנים למשפט העברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העבירה אותה עובר המתגנב לאולם ההופעות, אם ריק ואם מלא, היא הסגת גבול. בדומה לכך, המינוח ההלכתי המקובל להפרת זכויות יוצרים הינו ''הסגת גבול'', ולא ''גזל''. בספרי קודש רבים מופיעה אזהרה אשר על פיה המעתיק עובר על ''ארור מסיג גבול רעהו''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |