בתשובה לאנוני-מוס, 20/10/04 10:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אין בעייה. לענייננו- א. אני מפקפק ב"כמובן" שלך בנוגע להיות זכות הקניין לא-מוחלטת. אני בוודאי לא חושב שגירוש אנשים מבתיהם מסיבה מדינית מעורפלת1 יכול לעבור אם תתקיים חשיבה חוקתית שתראה בזכות הקניין זכות חשובה/מוחלטת. ב. לגבי היות ביהמ"ש פוליטי- נראה לי ברור מאליו, ששופטים הם בני אדם (וכמו שאומרים "בתוך עמם הם יושבים"), ולכן הם לא יפסלו תוכנית הנשענת על תמיכת רוב הציבור(שבסיטואציות מסויימות לא אכפת לו כהוא זה מזכויות-יסוד), וזאת בלי קשר ל"שמאלנות" שנהוג לייחס כיום לביהמ"ש. "התבטאויות כאלה...יכולות לערער את הבסיס לקיומנו פה - שהוא שלטון החוק."- משתמע מדברייך שעדיף לא לומר דבר מסויים שאני חושב, אם אמירתו עלולה להזיק ל"עניין גדול יותר". אני מחזיק בגישה לפיה יש לומר את האמת (או מה שלדעתי היא האמת) גם אם היא פוגעת במה שהגדרת "הבסיס לקיומנו כאן". 1 עד עצם היום הזה, ראש ממשלתנו היקר לא טרח להסיר את הערפל ולהסביר באופן ברור למה הוא רוצה בתוכנית ההתנתקות. לא כך נהגו רבין וברק למשל בענייני הסכם אוסלו והנסיגה מדרום לבנון. אבל זו הערה קצת יותר קשורה לפוליטיקה הפרקטית. היא לא קשורה לנושא העקרוני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. ה"כמובן" הוא לא שלי. לפי הפסיקה העקבית של ביהמ"ש העליון (וניסוחו של חוק היסוד עצמו) - אין כזה דבר "זכות מוחלטת" במשפט הישראלי. חשובה - כן. אפילו חשובה מאוד. אבל לא מוחלטת. תמיד מאזנים אותה עם זכויות אחרות ואינטרסים אחרים (כך, למשל, בודקים הפקעות - זכות הקניין של האדם מול אינטרסים חשובים אחרים של המדינה - סלילת כבישים וכו'). הטענה שלי היא משפטית לחלוטין. ב. בוודאי שהשופטים הם בני אדם, ובוודאי שאם נחשוב באופן מעשי - הם לא יעשו את זה1. לא ניסיתי לומר אחרת - אלא רק לומר שאת החלטתם אפשר לבסס גם על בסיס משפטי מוצק - זה לא שהם יעשו זאת באופן שרירותי, אלא מנומק (וכאמור - בעיני גם מוצדק - אבל זה לא הויכוח בינינו). בכל מקרה, מה שהתכוונתי לומר הוא לא שאסור להטיח ביקורת בביהמ"ש העליון. בכל שנות לימודי בפקולטה למשפטים אני חושבת שלפחות 50% מהזמן זה מה שעשינו. מה שאני אומרת הוא שכאשר אומרים את דעתך - חשוב לראות מה ההשלכות לכך. וכאשר הביקורת - הלגיטימית - עוברת "מסה קריטית" מסויימת, היא יכולה לערער את שלטון החוק. אני באמת חושבת שחלק מהעליהום שהיה לפני כמה שנים על ביהמ"ש הוא גם באשמת משפטנים וליברלים אחרים שלא שקלו את הביקורת שלהם. העניין הוא לא שאסור לומר את דעתך, אלא שצריך תמיד לזכור מה עומד מולה. וגם כאשר מבקרים - בעיני חשוב לזכור את זה. ויחד עם הביקורת לזכור לומר "אבל הביקורת שלי לא מנסה לטעון שאין לגיטימציה לכנסת\לביהמ"ש וכו"'2. פשוט להעמיד את הביקורת במקום המדוייק שלה - כי אם לא, תמיד יהיה מי שייקח אותה לשלב הבא 3. מבחינתי הדילמה כאן היא בדיוק הדילמה שלי בתמיכה בממשלת שרון - אומנם אני נגדה, אבל אני חושבת שהחלופה - החלפת ממשלות תמידית - גרועה יותר. ולכן - בביקורת שלי את שרון, אני לא אעשה לו דה-לגיטימציה מבחינת סמכותו וכושרו להיות ראש ממשלה. 1 אם כי, אחרי פסק-דין הגדר, גם בזה אני כבר לא בטוחה. אני לא חושבת שיש הרבה דברים שיש עליהם היום כמעט-קונצנזוס רחב כמו על הגדר, ועובדה שהשופטים התערבו. 2 אלא אם כן, כמובן, זו בדיוק מטרתה. אבל ברוב המוחלט של המקרים, לא בזה מדובר. 3 אגב, זו בעיני גם בעייה שהתומכים בסרבנות לא הכירו בה (ואני מאוד נגדה, אבל זה בכלל ויכוח אחר). הם לא יכולים לומר שצריך לסרב, אבל רק בשביל מה שהם מאמינים בו. אבל כאמור, זה כבר סיפור אחר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |