|
שימעי כאן משהו של ריכרד שטראוס, מורכב, קסם שאין לו מילים, נסעתי עם המוסיקה הזאת במכוניתי הקטנה לחופי האוקיינוס האטלנטי בווילס בשעות הלילה שלאחר חצות. הוא נאסר בישראל שנים רבות, וכל חטאו הוא שניצח על הפילהרמונית של ברלין בתקופת הרייך השלישי. מתוך "4 שירים אחרונים" למילים של הרמן הסה (שימעי עד הסוף ותראו איזה גלגולי צורה המוזיקה הזאת לובשת. הגבירו מעט את הווליום)
אגב, השירים הללו של ריכרד שטראוס הושמעו בסרט אודות עיתונאי הנמצא בסייגון ברגעיה האחרונים לפני שהעיר נופלת בידי הוויטקונג בסוף תקופת מלחמת וויטנאם. בתוך כל ההרס, הבתים העולים בלהבות, המנוסה והפחד והטרוף הוא מסתובב שם לבדו ומתעד עם מצלמתו את הרגעים האחרונים האפוקליפטיים הללו, תודעה ערה ושפוייה להפליא בתוך ההתמוטטות והאנרכיה. יש שם קטע לא נשכח בו מושמע השיר הבא: אני נוטה לסבור שהשירים הללו מייצגים סוג של בגרות גבוהה בהתפתחות המאוחרת של התרבות, אולי מול הברבריות הילדית שכל כך רבים גולשים אליה כאן ובעולם.
בהקשר למוטיב החיפוש שמעלה טלה כאן, המוזיקה הזאת מייצגת גם את האדם החוזר לעצמו ומגלה שגלומות בו אפשרויות מורכבות המשולבות ביכולת היצירתית הגבוהה ביותר, תוך עיצוב טרנספורמציות הזורמות ומשוזרות באופן כמעט לא מורגש אחת בשנייה. אולי זו הרפתקת החיפוש האולטימטיבית, הבוגרת דווקא בגלל הגשמת המהות הגבוהה, העילאית שבאדם.
|
|