בתשובה לסרבן של כבוד, 13/10/04 8:58
אילו, אילו, אילו 253384
אייל מתקומם • בתשובה לסרבן של כבוד יום ו', 15/10/2004, 2:18
ברשותך, אני דווקא מאוד מזדהה אם ראובן-לירי שאתה מתאר. אני מאוד רציתי להיות, לא משורר אבל, פבליציסט כזה. אלוי אפילו הוגה דעות. אני גם חשבתי שיש לי כשרון וכתבתי חיבורים למגירה שאף אחד לא קרא. אפילו התחלתי ללמוד ב'גילמן' כדי לפתח את הכישורים האלו. עם תשים לב גם היום אני פובליציסט מתוסכל שכותה באייל בעילום שם וחינם.
מה קרה? כמו אביב, רציתי ג'ובות. רציתי עבודה שתאפשר לי לממן דירה יותר גדולה, מכונית יקרה, ילדים באונ' (בלי לעבוד כל לילה). אז ויתרתי. עד היום אני לא לגמרי שלם עם ההחלטה. אולי, אם הייתי משקיע 20 שנה בפובליציסטיקה הייתי יכול לכתוב טוב יותר, אולי הייתי נעשה איזה קאנט קטן - מי יודע מה האנושות הפסידה? אני בטח הפסדתי. אבל אני לא מתלונן. אני בחרתי. אני אחראי.

לפני 20 שנה יכולתי לשבת בבית (או בבנק כשומר) ולהתבכיין:
- אילו רק נתנו לי הזדמנות
- אילו רק היו לי מרפקים
- אילו רק העלו את שכר המינימום ל 6000 ש"ח
- אילו רק אנשים היו עוזרים יותר
- אילו רק אישתי הייתה מפרסמת את חיבורי (אבל לא אני)
- אילו רק הייתי מבוגר ומנוסה, וחלקלק יותר
- אילו רק לא היו לי ילדים (כל הכסף הולך עליהם)
- אילו רק הייתי צעיר וחזק יותר
- אילו היה לי רק טיפ טיפה יותר כישרון
- אילו רק היה לי אבא שעוזר
- אילו היו לי קשרים בועדת תרבות
- אילו הייתה לי יוזמה ואומץ כמו לשמעון
- אילו לא הייתי יושב כל היום וממציא תרוצים למה אני לא קם ועושה משהו עם החיים שלי -
*** אז **** הייתי קם ועושה מה שאני יכול והייתי מרוצה מהחיים.

ידידי, המקום אליו אתה חותר (נדמה לי שלא בכוונה) הוא נורא. כדי שתההיה לנו שיטה שבה ראובן-לירי יהיה מרוצה, אנחנו לא צריכים רק מועצה שתקבע כמה כל אחד מקבל. אנחנו חיבים לכונן מועצה שתקבע מה יפה. משום שכולנו, עמוק בפנים, רוצים להתבטא ואנחנו קצת ציירים וקצת משוררים וקצת פובליציסטים, כולנו (אני ראשון!) נשמח לעסוק ביצירה אם רק יממנו לנו את זה. אבל מי יקבע מה היא יצירה יפה וכמה היוצר צריך *לקבל* עליה? אני? אתה? שנינו כועדה? או אולי מועצת גדולי תורה?

זה העולם שבו אנו רוצים לחיות?
אילו, אילו, אילו 253407
סרבן של כבוד • בתשובה לאייל מתקומם יום ו', 15/10/2004, 9:14
כמו שכתבתי באיזה מקום, אחד מתענוגות האיל הוא להשאיר תגובה, לחזור אחרי יומיים ולראות איזה פתיל צמח.
ובהחלט נראה שהפסדנו אותך כסופר.
העניין הוא שלא כל אחד עושה לפני 20 שנה את ההחלטות הנכונות, לא לכל אחד יש את הפרספקטיבה לשבת ולהסתכל איך ייראה עתידו בעוד 20 שנה ואם על רקע זה הוא עושה את המעשים הנכונים. יש מי שכצעיר הראש שלו מלא דברים אחרים, יש מי שעסוק במלחמת קיום סביבתית, ויש מי שחושב שהוא יעבוד (כמו שחינכו אותו), ירוויח כסף טוב יותר בעתיד ויהיה לו יותר זמן, אבל זה לא תמיד קורה.
יכול להיות שהדגשתי את הצד הלירי שבשמעון וגררתי את כולם פה לדיון במשוררים סמויים, וכנראה יש לזה סיבות בתת מודע ואולי לא רק בתת. אבל בעיקרון מה שראיתי פה זה את הצד של מי שהוא פחות מוכשר עסקית אבל כשרונותיו הלא עסקיים (שיכולים להיות גם בבישול, סריגה או קריאת שמות לאיילים דמיוניים הרועים על גדות הירקון) אינם מתוגמלים במצב החברתי הקיים, ומשאירים אותו בסוף היום באיזה שוליים. אתה משווה את התסכול שלו לתסכול שלך כמי שלא הצליח להיות קאנט (גם תסכול שאני אישית מזדהה איתו) אבל לך לפחות אין דאגות של קיום בכבוד ופרנסה בכבוד, חלק זה מתוך האופי שלך וחלק לפי מה שאני טוען זה עניין של מזל.
לא, אני לא רוצה להוליך את החברה למצב שבו מועצה תקבע כמה כל אחד מקבל או משהו כזה בסגנון קיבוץ של שנות ה50. אבל כחברה, וזה המצב העובדתי שבו אנחנו חיים, אני לא רוצה שנחיה כזאבים, וכל עוד יש לחברה אפשרות לתגמל את האנשים החיים במקום שבו היא קיימת (ואף אחד לא רוצה לקחת ממנה לגמרי את האפשרות הזאת) אני לא רוצה שיתוגמלו רק האנשים שהתברכו בכשרון עסקי או רציונלי-נבואי לצפות איפה הם יהיו עוד 20 שנה קדימה. אני לא יודע איך עושים זאת אבל זה לא אומר שאני לא צריך לחתור לזה, ונראה לי שהבסיס לחתירה כזאת של חברה צריך להיות בגישה.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות