בתשובה לאורי, 12/10/04 10:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מעוות את דברי במכוון, כדי ליצור איש קש שבו קל יותר לנעוץ את כידונך. לא טענתי ולעולם לא אטען כי לאנשים במשרות ניהול אין זכות לקבל כסף. זוהי טענה אווילית. השאלה, לפיכך, אינה אודות "זכותו של משה לכל סכום של כסף שהרוויח", אלא אודות "מה ההגדרה שלך ל"הרוויח"?". מי קבע שמשה הרוויח 542 ש"ח ואילו עובדיו הרוויחו 100 ש"ח ו-70 ש"ח כל אחד? מי קבע? משה קבע! האח הידד. מה מונע ממשה לקבוע שמעכשיו, הוא ירוויח 628 ש"ח, ואילו שמעון וראובן ירוויחו, בהתאמה, 50 ו-35 ש"ח כ"א? אף אחד. כלומר, כעקרון - שמעון וראובן אמורים למנוע זאת, על-ידי שיתפטרו. או שהמדינה תמנע את זה, ע"י אכיפת שכר מינימום. אבל אתם רוצים שוק חופשי, ובשוק חופשי, במצב של אבטלה גואה, לראובן ושמעון אין חלופות אחרות: אם יתפטרו, אף אחד לא ייתן להם כלום. לכן, הם מעדיפים לעבוד אצל משה עבור פרוטות, ולנסות לחיות מזה - כי אין ברירה. זה שמ-50 ש"ח אי אפשר לחיות, זה לא מעניין אף אחד. על זה הדיון, ולא על שום דבר אחר. לא על ההשקעה של משה, לא על המחלות שיש או אין לראובן ושמעון, ולא על שום דבר. השאלה היא פשוט: מי קובע את שכר העובדים, ולמה זה הוגן שכך הוא יקבע? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באיש קש נועצים קלשון ולא כידון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפועל ובטווח שמעבר למיידי, לא משה ולא שמעון וראובן קובעים את שכרם – זה נקבע על ידי הביקוש לעבודתם, היצע העבודה בשוק וחלק ההון הנייח מול חלק ההון לשכר של המעסיק (נתון שאף הוא אינו נשלט על ידי משה). טיעונך שמשה יכול להעלות את רווחיו ולהקטין את שכרם של שמעון וראובן יכול להתבסס על אחת משתי הנחות: א. יש אבטלה גואה זמנית: במקרה כזה, ניתן לטעון כי שכרם של שמעון וראובן יקטן באופן זמני (גם כאן, עם הגבלה) ויעלה מחדש ככלות השפל הכלכלי ובסופו של דבר המחירים יתאזנו סביב נקודה מסוימת שהיא הערך שקובע השוק לעבודתם. (בפועל, אגב, גם במצב של שפל נוטים המחירים לרדת במהירות רבה יותר מהשכר, כך שכוח הקנייה של הפועלים המועסקים דווקא עולה, אבל זה דיון צדדי). ב. ישנו מצב של אבטלה פרניאלית מבנית שאינה נפתרת: במקרה הזה, מאומצת טענת הדלות הגוברת של מארקס, שלפיה המנגנון הקפיטליסטי דואג לשמר באופן תמידי מצב של עודף עובדים על פני היצע עבודה. כדי שטיעון זה יעמוד אנחנו נדרשים למצב שבו רמת חייהם של העובדים יורדת בהתמדה או נותרת על סף הרעב, וזה אינו המצב בפועל. נוסף על כך, ההנחה סותרת את המציאות משום שבפועל גובה האבטלה נמצא ביחס ישיר למידת החופש השוקי, דבר הסותר בצורה בולטת את התיאוריה. אם אנו דוחים את הנחה ב' (ולדעתי, אנו חייבים לדחותה) אנו נותרים עם הנחה א' ועם השאלה האם "הוגן" שכוחות השוק יקבעו את השכר או שעדיף לאמץ שיטה בה מומחים יקבעו מהו השכר ההוגן וייחוקקו חוקים המבטיחים את קיומו. במלים אחרות, האם עדיף שהשכר ייקבע על ידי מנגנון עיוור או על ידי מערכת לחצים פוליטית. אם מניחים כי המומחים והפוליטיקאים כולם הגונים וישרים ולא ייכנעו ללחצים בשום פנים ואופן והמידע העומד לרשותם משוכלל, מיידי ומדוייק תמיד, הרי שאפשר בהחלט לאמץ אפשרות זו. אם מניחים, לעומת זאת, כי השדה הפוליטי רווי לחצים שלא ממין העניין וכוחם של בעלי ההון רב בו, הרי שזו השיטה הרעה ביותר להבטיח את שכרם של העובדים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |