בתשובה לעוזי ו., 13/10/04 13:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. אוקי, הבנתי. טענתך היא, לפיכך שטובת הציבור הוא דבר שיש לשאוף להשיגו בלי שיהיה צורך לתת לך הצדקה (עיגון בזכות) משום שזהו דבר מובן מאליו, נכון? עכשיו רק נותר להגדיר מהי טובת הציבור (עניין נתון במחלוקת) ובאיזו מידה השגת טובה זו מצדיקה את האמצעים (עניין נתון במחלוקת שני) ואנחנו מסודרים. לגבי "אובססיית הזכויות": זו לא אובססייה, אלא סתם שאיפה לבהירות. כשאתה מבסס מטרה כלשהי על זכות, מידת הלגיטימיות שלה הופכת ברורה. לדוגמה, אם אתה אומר: "מעשה רצח אסור כי לכל אדם זכות לחיות" עיגנת את המטרה (מניעת רצח) בזכות מוגדרת שיכולה לשמש מצע להמשך פעולה (או מחלוקת, אם מישהו כופר בזכות). כשאתה אומר, לדוגמה, "טובת הכלל היא מטרה שצריך לשאוף אליה כי זה דבר טוב" או "כל אדם צריך לקבל משכורת טובה כי ככה אמר מוישה גרוייס" אתה לא מעגן את דבריך בזכות ולכן היא פתוחה לערעור מיסודה (מי זה מוישה גרוייס ולמה אני צריך לעשות את מה שהוא אומר? למה טובת הכלל היא דבר טוב?), ובהסתכלות מעשית היא אמורפית מכדי שתוכל לשמש לנו בסיס לפעולה ברורה. 2. בגלל האמורפיות של הגדרת "טובת החברה" כאן היא גולשת במהירות לנקודת חוסר שמישות בגלל שני חוסרים: א. ההגדרה חייבת שיהיו לה גבולות מסוימים (כלומר, היכן עובר הקו בין משהו המפיק טובה לחברה לבין משהו המרע את מצבה). ב. הטיעון ש"הגדלת המשאבים הציבוריים" מייעל את כל תהליכי הייצור או בכלל מיטיב את מצבה של החברה לא מבוססת על הסבר כלשהו מעבר לחזרה על הטיעון. כפי שאני מבין את זה, אין צורך כאן בצרור הפניות למדינות צולחות שבהן הוגשמה הגדלת המשאבים הציבוריים בהצלחה אלא פשוט הסבר של הלוגיקה של העקרון. 2ב. נניח שנקבל את טענתך שיש מתאם (מתאם וקורלציה אינם אותו דבר, אגב?) בין מידת השימוש ב"משאבים חברתיים" וכמות הכסף המצויה בידי בני אדם, מדוע לא לקשור ישירות בין השימוש במשאבים לתשלום עליהם? בכל החלה כללית ולפי מתאם אתה דן את כל אלו שאינם מתאימים לטביעה בבריכת מיסוי שגובהה הממוצע 40 ס"מ. מדוע שפועל הפוסע ברגליו למפעל ובחזרה צריך לשאת גם בהוצאות נסיעות הראווה של בעל חברת התוכנה והמרצדס שלו? מדוע לא לקשר בין השימוש במשאב ספציפי (ולא המשאבים כמכלול) ובין התשלום עבורו? 3. אתה טוען כי לדעתך לא נורא אם החלטות על גובה המס יתקבלו על ידי "מומחים שאנחנו (כבוחרים במדינה דמוקרטית) מוכנים לסמוך עליהם... אין לי שום בעיה עם קביעת כללים (אפילו על-ידי ועדה)." הנקודה העיקרית היא שבשום מדינה, דמוקרטית או לא, אין המומחים נבחרים. אתה יכול לטעון כי ישנה בחירה משתרשרת (אני בוחר מפלגה, היא בוחרת מנכ"לים הנראים לה), אך זו טענה חלשה ביותר, במיוחד כשיורדים רמה אחת מתחת לדרג המנכ"ל. במציאות, אתה פשוט סומך על פקידים לא נבחרים מתוך הערכה שדעתם תהיה קרובה יחסית לדעתך, לא? 5. כתבת: "אני לוקח את המשקיפים האובייקטיביים שלי מאותו מקום שאתה מביא את האנשים הרציונליים שלך." האם ניתן להבין מהנימה המלבבת שאנו קרבים לקץ דיוננו? לעצם העניין, אם אתה כופר בקיומם של אנשים רציונליים לחלוטין (לא טענתי זאת מעולם, אבל ניחא) אינך יכול לחזור על הטענה בטיעון שאני טענתי אותה גם כן. אתה אולי מביא לסתימת פי, אבל מפריך את טיעונך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |