 |
אני מצטער, אבל אני חושב שהסתירה ברורה: אין כאן עניין של יציאה לקרב - לא בהקשר שבו הוא נכתב, ולא בהקשר המיטבי שבו ניתן לקרוא אותו.
יש כאן אסיר פוליטי בגולאגים של סיביר, קורבן של דיקטטורה, שהדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים הוא התקווה המטורפת הזו, יותר מטורפת ממצבו. זה לא היא שמחזיקה אותו בחיים כי היא יודעת לחכות - זה הוא שבדמיינו אותה כמי שיודעת לחכות מחזיק את עצמו בחיים, עם השקר הקטן הזה, העמדת הפנים הזו, ההכרחית.
לעניין זה כדאי להיזכר בדוד לזאר, ברומן המופת "זכרון דברים" ליעקב שבתאי. אולי הרומן הטוב ביותר שנכתב אי פעם בעברית (אם שוכחים להכליל בתחרות את עגנון - שאז זה קשה הרבה יותר לקבוע).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש