 |
|
 |
||
|
||||
 |
רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי-הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו. אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת – יותר שיעורים בהיסטוריה ו/או באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות – היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת? העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי-הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית-הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית-הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו-כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית-הספר. למעשה, בתי-הספר הם דגמים של אוטוקרטיה – לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו. כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי-הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-56 למדינה! הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי-הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי-הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות. [הנכם מוזמנים לבקר בבית-ספר דמוקרטי לדוגמה: http://www.sudval.org , וברשת בתי-ספר דמוקרטיים: http://www.sudburynetwork.org ] |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפי אתר סודבורי ואלי, קיימים בארץ שני בתי"ס במודל הזה: אחד בעמק הירדן, ואחד בירושלים. שמעתי על כך שיש בתי ספר כאלה גם בחדרה וביטבתה. הכצעקתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמוזכרים שם שלושה: בית הספר הדמוקרטי בירושלים: http://jdemschool.tripod.com/ כנף בקיבוץ כפר חרוב ברמת הגולן: http://www.kanaf.org/ חדרה: http://www.sudburynetwork.org/networking.htm אבל צריך לזכור שסאדברי הוא רק שיטה אחת מבין רבות שהגיחו מחיקה של סאמרהיל (http://www.summerhillschool.co.uk/). ישנן גישות שונות ומשונות לנושא, לא רק אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה ש"דמוקרטיה" משמעותה דברים רבים עבור אנשים רבים. עבור המשטרים של מזרח אירופה זה היה כינוי לשלטון אוטוקרטי של מפלגה-אחת מוכוון כביכול לטובתם של המוני העם; עבור תושבי ניו-אינגלנד זה כינוי להפעלתה של זכות הצבעה לכל (זכות הצבעה אוניברסאלית) באסיפה החופשית של הכפר; עבור האבות המייסדים של ארה"ב זה היה כינוי למערכת מסובכת של ייצוג ופיקוח ואיזון. וכן הלאה. כאשר בית-הספר סדברי ואלי נוסד כ"בית-ספר דמוקרטי" בתמימותם הם חשבו שתהיה הבנה רחבה למשמעות הדבר. הסתבר שלאנשים שונים היו תפישות שונות באשר לסוג המוסד שעל "בית-ספר דמוקרטי" להיות, ואפילו לחברי קהילת בית-הספר הייתה מחלוקת ניכרת בנדון. האם משתמע מכך שהמילה "דמוקרטיה" במהותה נטולת-משמעות היא, ושלא ניתן להשתמש בה בשיחה רגילה או בתקשורת הכתובה בהעברת פירוש מדויק ? אינני חושב כך. חושבני שלמעשה ישנה משמעות עיקרית שמילה זו מעבירה לכל מי שמשתמש בשפה העברית מתוך הכרה, ושבעיות מתעוררות רק מתוך חוסר זהירות (או לפעמים מתוך התעיה מודעת). חושבני שבדרך כלל, בעיותינו עם מילה זו מתעוררות כתוצאה מכישלוננו לחקור את משמעותה לעומק. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות מדי מסתפקים בהגדרות מעורפלות אשר מחטיאות את המטרה ומובילות לויכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה העיקרית בבתי הספר בעקבות סאדברי הוא הסטייה שלהם מהמורשת של סאמרהיל בשתי נקודות עיקריות: א. ביטול מוחלט או החלשה של "זכות ההצבעה השווה" ושל אסיפות התלמידים והמורים.1 בסאמרהיל, כל ההחלטות, החוקים והתקנות של בית הספר מתקבלות באסיפה משותפת של תלמידים ומורים, כשלכל אחד זכות הצבעה שווה. בבתי הספר של סאדברי אין מוסד כזה: התלמידים חופשיים יותר, אך הם תלמידים ואינם שווים למורים. ב. בבתי הספר של סאדברי יש דגש חזק מאוד על הישגיות ועל "השתלבות בשוק העבודה" אחרי סיום הלימודים. בסאמרהיל הדגש הזה חלש הרבה יותר ומסורתית מודגש בו אושרו של התלמיד ותחושת השלמות שלו עם עצמו. 1 לא בכל מקום. לדוגמה: http://www.sacval.org/brochure.html#anchor625165 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכל לבסס את האמירה הזו שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך לדברי קודם. בדקתי את הדברים מעט ואני חוזר בי. טעיתי כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהמעט ששמעתי מבתי ספר כאילו, הם לא מתאימים לכל אחד. ליתר דיוק: הם לא מתאימים לרוב אוכלוסיית התלמידים. לא לכל אחד יש מספיק אחריות בגיל כזה צעיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הפוך: מסורתית בתי הספר החופשיים ניקזו אליהם דווקא את הילדים שנשרו בנסיבות שונות ממסגרות אחרות (כלומר, לא גילו יכולת ל"אחריות" במובנה המקובל). חלק גדול מבתי הספר הללו – ובמיוחד אלו הפנימייתיים – עדיין משמשים בעיקר אוכלוסיית תלמידים ש"לא השתלבה" בבתי ספר רגילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון אמרת: "כאילו". קודם כל, שום דבר לא מתאים לכל אחד. אבל, האם הדברים הטובים לא מתאימים לרוב האוכלוסייה ? האחריות נבנית והיא פונקציה של הסביבה. זה מה שמבדיל את בתי-הספר הדמוקרטיים מהאחרים. ניתן לאפשר לילדים קטנים – לכולם ולכל אחד – ליטול אחריות, ורצוי "להיטל" עליהם אחריות. תמיד האחריות המתאימה לגילם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחריות המתאימה לגילם, היא זכות הצבעה בגיל 8 השווה לזו של מבוגר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכות הצבעה בבית-הספר בגיל 4 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתבדח, נכון? זכות הצבעה לילד בגיל 4 במסגרת חינוכית באילו נושאים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
At Sudbury Valley School, students from *preschool through high school age* explore the world freely, at their own pace and in their own unique ways.
http://sudval.org/ Applicants must be *at least four years old* http://sudval.org/01_abou_06.html The school is governed on the model of a traditional New England Town Meeting. The daily affairs of the school are managed by the weekly School Meeting, at which each student and staff member has one vote. Rules of behavior, use of facilities, expenditures, staff hiring, and all the routines of running an institution are determined by debate and vote at the School Meeting. At Sudbury Valley, students share fully the responsibility for effective operation of the school and for the quality of life at school. http://sudval.org/01_abou_05.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
By age four or thereabouts, human beings have a fully developed communication system which, for all intents and purposes, makes them mature persons. They are capable of expressing themselves, of understanding what's said to them, and of structuring continuous thought; and they are capable of doing things with their environment. You could ask whether a person age four and up belongs at all in a book on child rearing, because I don't consider someone over that age to be a child. To a certain extent the subject doesn't belong here, and yet society considers people to be children until a much older age than four, and so we have to discuss this largely because society forces it on us . . . בחברה שלנו – ולצערנו הרב . . .. . . I want to explain what I mean by a person over four being mature . . . . . . A person aged fifty can have just as many difficulties solving a problem as a person aged five. A person aged fifty confronted with a new situation can feel just as helpless as a child. We have phrases for this in our language; we talk about older people confronted with difficult situations and refer to them as being "like children." Actually, the language reflects society's prejudices . . . . . . It is the need to turn them into robots that takes time . . . http://sudval.org/05_onli_07.html . . . לרבות הנושא שלנו, "החינוך הפתוח ואויביו - . . ." - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "Long live Limor Livnat" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
new URL:
"Ages Four and Up", from Child Rearing, by Daniel Greenberg http://www.sudval.com/05_underlyingideas.html#07 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.ס. ניל, כשהקים את "סאמרהיל", ב-1921, דגל בגירסה קיצונית למדי, והיו שטענו - פרועה מאוד - של מתן חופש מוחלט לתלמידים בבחירה בכלל ובבחירת נושאי הלימוד בתוך כך. כתוצאה ממדיניות זו יצאו מביה"ס הנ"ל בוגרים שלא ידעו קרוא וכתוב. אין מדובר במצב כמו אצלנו כיום, בארץ, כאשר כתוצאה מתפקודה הלקוי של מערכת החינוך, מספר מסויים של תלמידים מסיים את המערכת מבלי שזו *הצליחה* ללמדו את המינימום הדרוש - אלא מדובר במצב בו האופציה האנאלפאביתית היוותה חלק רשמי של המערכת, במוצהר וכאידיאולוגיה, בבחינת - "מי שאינו מעוניין ללמוד קרוא וכתוב - לא נדחס בו בכוח את הקריאה והכתיבה". בתגובה לביקורת הרבה והקשה שהוטחה בו, הדגיש ניל שוב ושוב, להגנתו, כי בוגרים אלה הם "מכונאים מצויינים", וכי עובדת היותם אנאלפאביתים אינה מפריעה להם בחייהם, או, על כל פנים, אינה מפריעה להם בחייהם המקצועיים. בעקבות המוטיב החוזר של "מכונאים מצויינים", שקיבל בשלב כלשהו גוון קצת קומי-גרוטסקי, כתבה מישהי (לצערי אינני זוכרת מי, סופרת, אא"ט): "מיסטר ניל, הייתכן כי מאחרי כל התופעה החמורה הזאת מסתתר בנפשך, בסך הכל - *מוסכניק בלתי ממומש*?" (תרגום מתומצת שלי לדברים הזכורים מלפני שנים ארוכות. אני מקווה שדייקתי ברוחם אם לא בכל מילה מן המילים, והעדפתי את המילה הישראלית העדכנית "מוסכניק", שאני סבורה שכך היתה מיתרגמת בתקופתנו). אינני יודעת כיצד מתפקדים כיום בתי ספר סאדברי. יש לשער ולקוות כי כמו גופים חדשניים-מחאתיים אחרים - הם עברו במשך השנים תהליך כלשהו של התקרבות למיינסטרים, ויש לשער ולקוות שבוגריהם דהיום הם יודעי קרוא וכתוב ואריתמטיקה, למצער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"א.ס. ניל, כשהקים את "סאמרהיל"', ב-1921 דגל בגירסה קיצונית למדי, והיו שטענו - פרועה מאוד - של מתן חופש מוחלט לתלמידים בבחירה בכלל ובבחירת נושאי הלימוד בתוך כך... כתוצאה ממדיניות זו יצאו מביה"ס הנ"ל בוגרים שלא ידעו קרוא וכתוב." דווקא הפוך, וזו אחת הטענות שהועלו נגד ניל: הוא העניק חופש מוחלט לתלמידים בתוך שטח סאמרהיל, אבל הכיתות התנהלו באופן שמרני למדי, בהוראה פרונטלית רגילה, ולפי נושאים המותאמים לבחינות הבגרות (A levels) באנגליה בלבד. המסקנה לגבי תוצאות מדיניות זו שגויה גם משום שהיא מבוססת על עובדות שגויות וגם כשלעצמה. להיפך, הישגיהם של תלמידי סאמרהיל עמדו בממוצע המקובל ולמעלה ממנו. למעשה, מוזר לשמוע אותה חוזרת פעם נוספת – בלי שום בסיס עובדתי – במיוחד לאור העובדה שמשרד החינוך הבריטי ניסה לפחות חמש פעמים לסגור את סאמרהיל בטיעונים כאלו (בפעם האחרונה, בשנת 1999) ונכשל בכל פעם, בין השאר משום שהטיעונים היו פשוט שקריים. ניל עצמו נאלץ להתגונן בפניהם פעם אחר פעם בספריו (בעברית, אלו בעיקר "הילד החופשי" ו"סאמרהיל"). ייתכן שהאגדה האורבנית הזאת צמחה בעקבות האדישות המופגנת של ניל למתמטיקה ולמדנות כשהיא לעצמה (אף שהוא עצמו היה למדן באופיו וככל הנראה "סופר מודחק") ובמיוחד ל"לימוד באמצעות משחק." מצד שני, בהנחה שכמה עשרות ספרים שקראתי בנושא אינם מכילים את המידע החדש ביותר על הנידון, אשמח אם תוכלי לתת הפנייה לספר כלשהו (באינטרנט או סתם בהפנייה) המצביע על עובדות חדשות אלו שאינני מודע להן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה אינן עובדות חדשות אלא ישנות מאוד. אני נוטה להאמין - בזהירות הראויה - כי מאוחר יותר נעשו לסאמרהיל "מתיחות פנים", במסגרת פעולות יחס"צ, ובמסגרתן אולי נמחקו אירועים שונים, ואולי אף נעשה מאמץ אמיתי לשנות את אופיו של ביה"ס. למעשה, גם באתרים המציגים את הסאדברי'ז, בניו הרוחניים של ביה"ס הנ"ל (אינני בטוחה שאכן כך. זה נכון להגדיר - "בניו הרוחניים"?), קשה למצוא אינפורמציה של ממש ואין בהם אלא את אותם דברים קצרים ו"יצוגיים" מאוד - דמוקרטיה, שיתוף התלמידים וכו' (אבל לא בדקתי בקפידה). הספר אליו התייחסתי היה מאוד ישן כבר כשקראתי אותו - וקראתיו מזמן. אינני סבורה שאצליח למצוא אותו, אבל אולי אמצא חומר אחר - ואינני מאמינה שזה יהיה בגוגל אלא בוודאי בספרים ישנים. אגב, באותו ספר הובא איזשהו קטע ראיון עם ניל, בו סיפר על נסיונות ההתמודדות של הצוות עם בעיות השינה של התלמידים (נראה כי חלקם נפלטו ממסגרות אחרות, וחלקם - אולי חלק גדול מאשר במקומות אחרים, היו מוגדרים כיום, ככל הנראה, כ"היפראקטיביים". אולי באמת מדובר בשנים הראשונות). על כך ענתה לו אותה גברת עצמה שאותה ציטטתי, כי אילו היו הילדים יודעי קרוא ואף היו רוכשים הרגלי קריאה שגורים - היו קוראים במיטתם - נוהג נפוץ ומקובל - והדבר היה מקל עליהם את ההירדמות. איכשהו, אני מתקשה להאמין כי שיח ציבורי-פומבי מסוג זה (לא פנים אל פנים, אבל בהחלט מה שנראה כחלק משיח ציבורי-פומבי) - לא היה אלא "אגדה אורבנית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה מאוד לשפוט על פי מידע כה כללי. ידוע לי על ספר שנקרא "סאמרהיל בעד ונגד" שפורסם בעברית ושבו נכללו מאמרים של תומכי הרעיון וכן מאמרים המתנגדים לו בחריפות, כולל סוגים של מה שניתן לכנות "דיסאינפורמציה." הרבה מן הדברים באו גם כתגובה להצהרות של ניל כמו "אני מעדיף שסאמרהיל תיצור מטאטא רחובות מאושר מאשר ראש ממשלה נוירוטי" (ר' כאן: http://www.summerhillschool.co.uk/pages/school_polic...) לגבי הראיון עם ניל: מאחר והוא נערך מן הסתם לפחות לפני חמישים שנה (ניל מת בשיבה טובה בשנת 1973) קשה לבדוק את הדברים כעת. סאמרהיל שימש אז – ובמידה מסוימת גם היום – פליטים של בתי ספר רגילים וסביר להניח כי מספר הילדים שהגיעו אליו בעקבות בעיות כמו דיסלקסיה, היפראקטיביות, וכדומה היה גדול למדי. נוסף על כך, בגלל מדיניות הקבלה הפתוחה שלו (בבתי ספר של סאדברי מקבלים רק ילדים צעירים ואחרי סינון ראשוני למניעת קבלת ילדים בעייתיים או אלימים, ר' כאן: http://sudval.org/01_abou_09.html) מתקבלים לבית הספר לפעמים גם ילדים מבוגרים למדי ולעתים, מבוגרים מדי כדי להפנים את המסגרת. רבים מה"כשלונות" של סאמרהיל הם עם ילדים בני 14 או 15 שהגיעו למקום ושהו בו זמן לא רב. כאמור, קשה מאוד להתייחס לדברים בלי שיעמוד לרשותנו מידע קונקרטי כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי ואלי. איש איננו יודע בדיוק מדוע. הסיבה לדיסלקציה, האופי של הדיסלקציה, הקיום עצמו של הדיסלקציה כהפרעה תפקודית אמיתית הם עניין של מחלוקת חריפה. מומחים מסוימים טוענים שעד כדי 20% מהאוכלוסייה סובלים ממה שמשערים כהפרעה. העובדה היא שאנחנו מעולם לא ראינו אותה בבית הספר. יתכן שזה בגלל שמעולם לא הכרחנו איש ללמוד לקרוא." [. . .] "בסדברי ואלי אף ילד עוד לא אולץ, נדחף, הואץ, פותה, או שוחד ללמוד לקרוא לא הייתה אצלנו דיסלקציה. אף אחד מבוגרינו איננו אנאלפבית אמיתי או תיפקדי. אחדים מבני השמונה הנם כאלה, אחדים מבני העשר הנם כאלה, אפילו פה ושם אחד בן שתיים עשרה. אולם בזמן שהם עוזבים לא ניתן להבדיל ביניהם. איש אשר פוגש את תלמידינו המבוגרים יותר, לעולם לא יוכל לנחש את הגיל שבו הם למדו קרוא וכתוב לראשונה. [שני קטעים מתוך, פרק 5, "קריאה וכתיבה", סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, ע' 31, מאת, דניאל גרינברג] *** "לפני ישבו תריסר ילדים וילדות, בגילאי 9-12. שבוע קודם לכן, הם ביקשו ממני שאלמדם חשבון. הם רצו ללמוד לחבר, לחסר, לכפול, לחלק, וכל השאר. 'אתם אינכם באמת רוצים לעשות זאת', אמרתי, כאשר פנו אלי לראשונה. 'כן, כן, אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים', ענו לי. 'אתם אינכם באמת רוצים', התעקשתי. 'חבריכם בשכונה, הוריכם, קרוביכם יתכן שרוצים עבורכם, אבל אתם בעצמכם בוודאי הייתם מעדיפים לשחק, או לעשות משהו אחר'. 'אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, ואנחנו רוצים ללמוד חשבון. תלמד אותנו, ונוכיח לך. נעשה את כל שעורי הבית, ונעבוד קשה כמה שנוכל'. נאלצתי להיכנע להם, בספקנות. ידעתי שלוקח שש שנים ללמוד חשבון בבתי-ספר רגילים, והייתי בטוח שהעניין שלהם ידעך אחרי חודשים אחדים, אולם לא הייתה לי ברירה, הם לחצו אותי חזק אל הפינה. ציפתה לי הפתעה." [. . .] "בעשרים שבועות (חמישה חודשים בקירוב.- דוד), אחרי עשרים שעות מפגש, הם כיסו את הכול. חומר של שש שנים. כל אחד מהם ידע את החומר על בוריו. חגגנו את סוף השיעורים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה בה השתוממתי מהצלחת התיאוריות שלנו, שכה רחשנו להן הוקרה. הן עבדו פה, ובגדול. יתכן שהייתי צריך להיות מוכן למה שקרה, למה שהיה נראה לי כנס. שבוע אחרי שהשיעורים הסתיימו, שוחחתי עם אלן ווייט, אשר היה מומחה בחשבון במשך שנים בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים והיה מעודכן בכל שיטות הלימוד החדשניות והטובות ביותר. סיפרתי לו את אשר קרה בכיתתי. הוא לא היה מופתע. 'מדוע לא?' שאלתי, נדהם מתגובתו. עדיין הייתי המום מהקצב והיסודיות בהם למדו 'תריסר המלוכלכים שלי'. 'מפני שכל אחד יודע', הוא ענה, 'שהנושא עצמו איננו קשה. מה שקשה, למעשה בלתי אפשרי, זה להכניס את זה לראשם של הצעירים אשר שונאים כל שלב. הדרך היחידה שיש לנו בה צל של סיכוי היא להחדיר את החומר בהדרגה כל יום, במשך שנים אפילו כך זה לא עובד. רוב בוגרי כיתה ו' הנם אנאלפביתים במתמטיקה. תראה לי ילד אשר רוצה ללמוד את זה – עשרים שעות בערך, טוב, זה נשמע לי הגיוני'. אני מניח שהוא צודק. מאז, אף פעם זה לא לוקח הרבה יותר זמן." [שני קטעים מתוך, פרק 1, "חשבון", מתוך הספר, סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, ע' 15, מאת, דניאל גרינברג] *** מסקנה: בתי הספר כיום מבזבזים את הזמן של התלמידים, את האמון של ההורים ואת הכסף של המדינה. (דוד) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |