|
||||
|
||||
להגדיר את החיים כזכות היא מוטעת,מכיוון שבכדי לחיות צריך למלא חובות רבים. גם בשביל ליטול את החייים ולמות חייב לעשות דבר שיגרום לחידלון החיים (תלייה,קפיצה מבניין גבוה וכ'ו..). אלא שלאחר המוות החובות כבר תמו,אפילו הצורך החיוני של אכילה כבר איננו נדרש. יש בדבר הזה מעין הקלהאבל כמובן שזו אינה הצדקה למעשה התאבדות. אני אספר מקרה אישי שחוויתי על בשרי (וחווה אני מדי יום בנפשי העצובה): נפשי התאומה (מי שלימים היה ארוסי) בחרה אף היא ליטול את חייה בלי שום מכתב פרידה,בלי שום הצדקה או סיבה אמיתית הנראית לעין כמצוקה בלתי-נסבלת. נפשי דואבת והפצע עדיין מדמם וכנראה שיהיה כך ליתר חיי. האהבה ביננו הייתה כל כך טהורה,כנה ואמיתית,ביטוי טהור וחזק של הנפש ששוב לא אזכה לדבר דומה בחיי. התחבטתי רבות בשאלה 'למה?' הרשו לי לומר רבותיי שהתשובה לשאלה נמצאת בידיו של אדם אחד בלבד: המתאבד. תהיות ומחשבות על 'איך', 'למה' איננן מעלות דבר חוץ מתסכול וכעס, אבל אני מבינה ויודעת שבעבור האדם שבוחר לשלוח יד בנפשו כמעט תמיד יש סיבה או סיבות שגרמו לו לרצות לחדול מלהתקיים- הקושי,הסבל או הכאב (בין אם נפשי ובין אם פיזי) מונעים ממנו כל רצון להמשיך. צריך לזכור שכולנו מתקיימים אבל לא כולנו חיים. העובדה שאני אוכלת,ישנה ועושה כל מיני פעולות חיים, האם היא בהכרח אומרת שאני חייה? יתכן שאדם ממשיך להתקיים רק מכוח האינארציה, גופו מתפקד אבל נפשו איננה, הגוף ממשיך להתקיים כי זהו תפקידו אבל הנפש הפנימית ריקה מתוכן. בעבר היכרתי אנשים רבים שמתו בעודם בחיים, עכשיו אני אחת מהם. ולכן אני חושבת שאל לאיש מאיתנו לשפוט אדם שביצע מעשה התאבדות כי מחשבותיו איננן מחשבותינו וכאביו אינם כאבינו. בעבר גם אני התנגדתי בתוקף נמרץ למעשי התאבדות אבל עתה אני הגעתי לידי ההכרה (בעקבות מה שקרה לאהבת חיי) שלכל מתאבד יש לפחות סיבה אחת שהיא בעיניו מוצדקת בכדי לא להמשיך (לא משנה אם בעיננו האוביקטיבית היא מוצדקת או לא). צריך הרבה אומץ בשביל להתאבד (ולא משנה באיזו דרך בוחרים,כזו או אחרת) אבל הרבה יותר אומץ נדרש בשביל להמשיך לחיות (למרות כל הסיבות שבשלן נרצה למות). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |