 |
ידעתי על הפיגוע, ובכל זאת ישבתי עם חברים שלי בפאב. הייתי המום שאני עושה את זה. ישבתי בפאב, שקט, מופנם, בראשי מתרוצצות מחשבות על 15 הרוגים ועשרות פצועים (מאז זה גדל ל-16 ולמעלה ממאה, כאמור), אנשים כמונו בדיוק שבסך הכל יצאו לבילוי ערב שישי, ונדהמתי לראות מסביב אנשים ממשיכים כרגיל. שותים, מתגפפים, משתכרים - הכל כרגיל. שום דבר לא השתנה. הרחובות בת"א היו הלילה ריקים. הדרך ממחלף השלום ועד לקינג ג'ורג' הייתה ריקה ממכוניות, כאשר בד"כ מדובר בפקק אחד אינסופי. אני לא יודע אם אנשים פשוט לא באו, או שמי שכן בא יצא לו החשק והוא התחיל לנסוע חזרה (אני יודע שזה מה שקרה לי, אבל במקום לנסוע חזרה החלפנו בילוי במועדון בישיבה שקטה בפאב). גם אני הייתי אמור להיות היום במועדון. במקום אותו "דולפי", או איך שלא קוראים למועדון הזה, המחבל היה יכול לבחור להתפוצץ דווקא ליד המועדון שאני רציתי ללכת אליו. ובמקום באחת-עשרה וחצי, הוא יכל לעשות את זה בשתיים-עשרה וחצי, כשאני הייתי שם. ולמרות כל זה, ולמרות שהפעם אי אפשר לדחוק הכל הצידה ולהמשיך לאכול גבינות ולשתות יין - זה בדיוק מה שעשינו. דחקנו הכל הצידה ושתינו בירות ואכלנו גבינת עזים ופיתות וחומוס. אני לא יודע אם להתבייש בעצמי, לכעוס על עצמי, או סתם להיות עצוב על כך שגם רגשותי שלי התקהו ואינם עוד...
לזכרם של שישה-עשר שלא ירקדו עוד...
|
 |