|
||||
|
||||
ידעתי על הפיגוע, ובכל זאת ישבתי עם חברים שלי בפאב. הייתי המום שאני עושה את זה. ישבתי בפאב, שקט, מופנם, בראשי מתרוצצות מחשבות על 15 הרוגים ועשרות פצועים (מאז זה גדל ל-16 ולמעלה ממאה, כאמור), אנשים כמונו בדיוק שבסך הכל יצאו לבילוי ערב שישי, ונדהמתי לראות מסביב אנשים ממשיכים כרגיל. שותים, מתגפפים, משתכרים - הכל כרגיל. שום דבר לא השתנה. הרחובות בת"א היו הלילה ריקים. הדרך ממחלף השלום ועד לקינג ג'ורג' הייתה ריקה ממכוניות, כאשר בד"כ מדובר בפקק אחד אינסופי. אני לא יודע אם אנשים פשוט לא באו, או שמי שכן בא יצא לו החשק והוא התחיל לנסוע חזרה (אני יודע שזה מה שקרה לי, אבל במקום לנסוע חזרה החלפנו בילוי במועדון בישיבה שקטה בפאב). גם אני הייתי אמור להיות היום במועדון. במקום אותו "דולפי", או איך שלא קוראים למועדון הזה, המחבל היה יכול לבחור להתפוצץ דווקא ליד המועדון שאני רציתי ללכת אליו. ובמקום באחת-עשרה וחצי, הוא יכל לעשות את זה בשתיים-עשרה וחצי, כשאני הייתי שם. ולמרות כל זה, ולמרות שהפעם אי אפשר לדחוק הכל הצידה ולהמשיך לאכול גבינות ולשתות יין - זה בדיוק מה שעשינו. דחקנו הכל הצידה ושתינו בירות ואכלנו גבינת עזים ופיתות וחומוס. אני לא יודע אם להתבייש בעצמי, לכעוס על עצמי, או סתם להיות עצוב על כך שגם רגשותי שלי התקהו ואינם עוד... לזכרם של שישה-עשר שלא ירקדו עוד... |
|
||||
|
||||
דווקא מה שאתה עשית, דובי, היה הדבר הנכון לעשותו. ראשית עלינו להבין את הטרור, את מניעיו ואת מטרותיו. ארגוני הטרור אינם מסוגלים לחסל את כל תושבי ישראל עד סופם. את מטרתם הם אמורים להשיג על ידי הפעלת לחץ על הממשלה מצד הציבור להכנע לדרישותיהם. לשם כך הם מבצעים פיגועי ראווה, אותם התקשורת מסקרת בהרחבה ובכך משפיעה על הציבור. התגובה השפויה, כלומר - להמשיך את חיינו כרגיל, היא התגובה שארגוני הטרור מפחדים ממנה יותר מכל. נכון, מותם של 16 בני הנוער הוא עצוב מאוד וטראגי. ליבי נחמץ כאשר אני חושב על השמחה הגדולה בכניסה למועדון שהתחלפה באחת באימה ובמוות. אבל להסתגר בבית, לשנות את אורחות חיינו הרגילים - זהו נצחון הטרור. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |