 |
להבין למה הם שונאים אותנו זה קל. להבין כמה הם אנושיים, גם זה קל. אבל רצוי לזכור שפחימה באה אל הפלשתינאים מתוך נכונות ורצון להבין אותם ולהכיר בצידקת מאבקם. לכן פחימה לא היתה בסכנה, היא משרתת את האינטרס של הפלשתנאים, ואימצה לחלוטין את נקודת מבטם, וככל שירבו כמוה כך ייטב להם. השאלה אם אנחנו אמורים להתעלף מהתפעלות שלא רצחו אותה, ולראות בכך הוכחה שהפלסטינאים לא רוצחים? (מה שאומר, שטענתה של פחימה בדבר אי רצחנותם מוצדקת). או האם מותר לנו לזכור את כל הנרצחים, (ואת כל הנסיונות שלא צלחו לפגוע ולרצוח), ולזכור שבמלחמה הזאת יש שני צדדים. בעלי אינטרסים מנוגדים. להגיד שהכל אשמת הכיבוש, זה הפתרון הקל, השאלה היא, בעוד שלצד שמנגד ברור לגמרי שהצדק עימו ושמותר לו להגן על האינטרסים שלו בכל אמצעי שעומד לרשותו וככל שהפגיעה שהוא פוגע בנו היא כואבת יותר (בתינוקות, וילדים, בנשים, בזקנים, בצעירים ובמשפחות שלמות) כך הפגיעה נחשבת אכותית יותר ומשרתת יותר את המאבק. האם אנחנו אמורים לראות במישהי משלנו שמעדיפה את הצד של אויבינו מישהי נערצת נחושה, אמיצה ואמפתית . או שאולי יותר מתאים לראות במי שטוענת: "ואם הוא תיכנן פיגוע , אז מה" (כשהיא נשאלת על מעורבות החבר שלה בתכנון פיגועים). פשוט בוגדת. יכול להיות שהיא סייעה לחבר שלה לתכנן או להוציא לפועל פיגועים, אולי לא. מה שבטוח שהאמפתיה הנערצת שלה, מופנית אל האנשים האנושיים בצד השני, ולא ממש אכפת לה מהנפגעים והנירצחים בצד שלנו. את ההקרבה האומץ והנחישות שלה היא מעמידה לשרותם של אוייבנו, מבחינתה, הפיתרון הוא, שהצד שלנו יתקפל וייכנע. אבל גם אם מבחינתם של אויבנו הצדק מחייב שנכיר בתביעות שלהם. כי יש להם זכות לחיות בארצם, כי הם קשורים לארץ הזאת שלהם מדורי דורות, וזו לא רק זכות היסטורית, זו לא רק המקום בו עוצבה דמותם הלאומית, ובו האתרים המהווים לגביהם את קודשי הקודשים, אלא זו גם הזכות להגדרה עצמית, לרבונות על כברת ארץ רחבה מספיק לשגשג ולצמוח, לחיות בגבולות בטוחים וברי הגנה, עם עתודות של מים וקרקע. זכות שאינה מתירה לאף אדם לדחוק אותם מבתיהם, היכן שגידלו משפחות יצרו חברים, הקימו קהילה... הזכות- שיוכלו להתפתח ללא איום פנימי או חיצוני מפני מי שינסה למנוע מהם לחיות את חייהם כבחירתם, מבלי שאף אחד ינסה לכרסם בבסיס עליו מושתתת הריבונות שלהם- שעליה לחמה התנועה הלאומית שלהם-הקמה מדינה ללאום שלהם בו יהיו מוגנים וישגשגו. מקום שייקבץ הביתה מהגלות לאחר הגירושים הנוראים, המכות, הסבל, הרדיפות, המוות, את בני עמם ויחזירם למחוזות שאליהם מעולם לא חדלו להיתגעגע ולכמוה, גם אם מבחינת אויבינו הצדק מחייב שנפקח עיניים ונראה נכוחה שעלינו להכיר בתביעותהם כי הן צודקות, כי יש להם זכויות שהן אמיתיות ואינן נתונות להכחשה ולעירעור. השאלה היא, האם אין גם לצד שלנו זכויות שהן אמיתיות ואינן ניתנות להכחשה ולעירעור. והאם, אם אנחנו לוחמים למען הזכויות שלנו, ולמען החיים שלנו פה. זה הופך אותנו לעדר של נאצים חסרי מצפון שמצווה לבגוד בו?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש