בתשובה לג. שמעון, 29/05/01 1:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שמעון שלום, שמחתי לקבל תגובתך, אשר ממנה שבתי ולמדתי פעם נוספת על המצב החמור השורר בישראל ובשטחים. תגובתי הקודמת אינה גרסה כי על כוח ישראלי זה או אחר לפנות המתנחלים, היות וכדעתך חושב אף אני כי כוח שכזה אינו בנמצא. הדבר היחידי הניתן להיעשות בסוגיית המתנחלים במצב העניינים הנוכחי - במידה ובאופן היפוטתי תכריז מדינת ישראל על קיום הנסיגה החד צדדית - הינו אכן להציב אולטימטום שריר ושווה לכל נפש באשר ליום התפנותו של צה"ל מאיזורי השטחים. להערכתי יגרור צעד שכזה בהלה של ממש בקרב המתנחלים, ואף נסיגה מרצון של רבים וטובים מהם אלי הקו הירוק, מתוך תחושה וידיעה כי זמנם בטריטוריות האמורות פג ונגמר, ומתוך צפיה מוצדקת לקבלת הפיצויים האמורים - אשר בהם תשתתפנה אירופה וארה"ב גם יחד. צעד שכזה אמנם עלול אף לגרור מצב הדומה למלחמת אזרחים-יהודים פנימית, אך איני רואה כל ברירה אחרת בהביטי אלי העתיד, הצופן והטומן בחובו חורבן של ממש לאיזור מדונים זה, במידה ותתעקש ישראל להשאר בעל כורחה בשטחים אלו. העובדה כי אין איש פוליטי במדינת ישראל, המוכן לקום על רגליו, להישיר מבטו ולומר לעמו ולאיזור כי חלף ותם לו עידן ההתנחלויות והמתנחלים הינה אכן בעייה של ממש, אשר רק מלחמה נוראה הינה המוצא היחידי ממנה. מלחמה זו יכולה להקרא על ידך ועל ידי אנשים אחרים כ'מלחמה מוצדקת' אך אין בהגדרה זו מלהושיע ממש, היות ומדיניות ההתנחלויות גוררת ותגרור הלכה למעשה את מדינת ישראל אל הבלתי נודע, ובכך יתממש לו משפט המפתח השגוי בדבר הסימטריה בין גורל מדינת ישראל וגורל התנחלויותיה. פשרת 67 הינה אולי גרועה וכואבת, אך אין כל ספק בליבי כי אף האירוע המכונה 'נכבה' הינו טראומטי וכואב לא פחות בעבור אלו אשר הפסידו רכושם ובתיהם, כתוצאה ממדיניות רודניהם הפזיזה והחסרת כל אחריות והתחשבות בגורלם. אנשים אלו, הגרים ברובם בשטחי כיבושי 67, עשויים להיות אלו אשר יסכימו לפשרה - המוותרת מחד על שטחי 67 לטובתם, ומאידך מוותרת אף על הדבר המתקרא 'זכות השיבה'. תוכל כמובן לטעון - ובמידה רבה של צדק - כי אנשים אלו לעולם לא יתנו ידם ויסכימו לוויתור זכות שיבה זו, אך לשיטתי אוסיף ואטען כי גם במקרה ויעדיפו ויתעקשו הללו שלא לוותר מילולית על זכות זו, תצטרך ישראל לסגת לטובתה היא משטחים אלו - היות וכל השארות בקרבם משולה לקורס צלילה ללא בלוני חמצן, או לקורס צניחה חסר מצנחים. מלחמה ארוכה וקשה תתיש אמנם את ישראל והפלסטינאים גם יחד, אולם לטווח ארוך הפסידה ותפסיד ישראל במהלך שכזה לכל אורך הדרך; טובי מוחותיה יארזו מזוודותיהם ויסעו למקומות אחרים, כלכלתה תיפגע וצמיחתה תיעצר לגמרי. תלותה בסיוע חוץ וברצון טוב תלך ותגבר, ואושיות שלטונה הדמוקרטי יעמדו בספק של ממש - בהתחשב באלטרנטיבת חוקי החירום השונים, קיימים תיאורטית ומעשית עד עצם היום. ישראל תפסיד בעימות ארוך של שנים, ולו מהסיבה הפשוטה שחלקים נרחבים מאוכלוסייתה יסרבו להגן על רעיון ההתנחלות, מה גם שלפלסטינאים אין, פשוטו כמשמעו, דבר להפסיד. ישראל חייבת אם כך לסגת ולקיים את חוכמת הנמשל ממשל הכרם ודוד המלך, אשר ממחיש אף ביתר שאת משפט יהודי אחר הגורס כי 'תפסת מרובה לא תפסת'. מאבקה המוצדק של ישראל בפלסטינאים יכול להתקיים אך ורק מנקודת קונצנזוס ברורה, המעוגנת בהסכמה מקיר לקיר. דוגמא: זכות השיבה - אשר כל אדם בר דעת בישראל דוחה על הסף, ממש כרעיון המדינה דו לאומית ומימושו הסרבי-מוסלמי. גם אם תתכונן ותתארגן ישראל למאבק ארוך של שנים כנגד הפלסטינאים, וגם אם תיאורטית יכנעו הללו ויפסיקו בפעולות האיבה מצידם, הרי שהתרבותם המפחידה והמזעזעת עתידה להביא לאי יציבות דמוגרפית בקרב אזרחיה הנוכחיים של מדינת ישראל, אשר במבט ארוך לעתיד חמישים שנה הבאות - מי ישורנו. כל נסיון כריכת גורלם של אלו עם גורל תושבי מדינת ישראל הינו הרה אסון בעבור האחרונה, באם תרצה היא להמשיך ולקיים כל סוג מסויים של סטאנדרט, העומד בקריטריונים מערביים מקובלים. הדוגמאות הטריות העומדות לנגד עיניי בדבר מסירת מושכות השלטון מרצון לידי 'ילידי' המקום הינם המקרים של דרום אפריקה, רודזיה, נמיביה ואלג'יר. בכל אחד ממקרים אלו לווה צעד זה בנטישה לבנה המונית לארץ המוצא והיעד, לבד מהמיקרה הדרום אפריקאי - כנראה בהשפעת האיש אשר כולנו מבקשים, ובצדק, להעריץ - הלוא הוא נלסון מנדלה. למותר לציין כי נלסון מנדלה אינו יאסר עראפת, ויאסר עראפת אינו נלסון מנדלה, והמבין יבין. שלך אלכס |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |