|
זו נקודה חשובה, לדעתי, והשאלה היא: באמת, איך?
המצב הקיים היום הוא אבסורדי במידת מה. למרות שברוב המכריע של המקרים הפגיעה בקרבן היא אישית (כספית או גופנית) אין לקרבן כל מעמד בהליך פלילי. התפישה המקובלת היא שהמדינה תובעת את העבריינים "בשמם של הקרבנות" אך לתפישה זו אין למעשה בסיס במעשה המשפטי, שכן המדינה אינה מתפקדת כנציג הקרבנות אלא כקרבן עצמו, בלבדית ובלעדית. אם אני מבין נכון את הדברים, תיתכנה רק תפישה אחת המצדיקה את הגישה הזו והיא שמהות המעשה הפלילי היא עבירה על חוקי המדינה. אם יש עבירה כזו, היא מהווה פגיעה במדינה. לכן, המדינה היא הקרבן היחידי האפשרי של מעשה פלילי ולאזרח שנפגע ממנו אין נגיעה למשפט. יש בתפישה הזו משהו מגוחך ומקומם מיסודו, לפחות בתחושה האינטואיטיבית של כל אחד מאיתנו, כי בפועל הביטוי הפיסי של עבירה פלילית הוא פגיעה בקרבן, לא במדינה. הפגיעה או הסכנה לפגיעה לאזרח היא הסיבה לכינון החוקים והם אינם קיימים כדבר בלתי-תלוי.
זה מוביל אותי למפתח לשינוי מעמדו של הקרבן בהליך הפלילי: הפיכתו לצד בעניין. תביעה פלילית צריכה להיות מוגשת על-ידי המדינה במשותף עם הקרבן, לפחות באופן נומינלי, וצריך להינתן לו מעמד מוגדר בתוך ההליך. ישנן כמה אפשרויות לשיתוף כזה: א. זימון רשמי, כחלק מההליך הפלילי, של הקרבן או הקרבנות לישיבת הפתיחה, פסק הדין וגזר הדין של הנאשם – מטרת אפשרות זו היא לספק לקרבן את היכולת הפיסית לצפות בהליך קיום הדין למי שפגע בו. לזימון הרשמי תהיה גם השפעה על אופן התנהלות התהליך בבית המשפט, רווח צידי אך מבורך. ב. הפיכת פיצויים לקרבן חלק אינטגרלי מהעונש המושת על עבריין – הצדק לא רק ייראה אלא גם יתקיים ביחס לקרבן. ג. מתן אפשרות לקרבן להביא נציגים מטעמו שיסייעו לתביעה במהלך הכנת המשפט והמשפט, וכן בשלב הטיעונים לפני פסק הדין והטיעונים לעונש – המטרה כאן משולשת: גם לאפשר לקרבן להשמיע את קולו במסגרת ההליך המשפטי; גם לסייע במיצוי הדין במקרה החשוב לו; וגם לתבוע את העונש המגיע לפוגע לפי דעתו.
|
|