 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפשר להסביר את ההחלטה אם מתמחרים את הרצון שהצדק יעשה - אבל אז התוצאה מובנית בתמחור (וזה שוב מעקר את ה''רציונליות'' מתוכן). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"במודל המתאים", למשל - המשחק הוא משחק חוזר (איטרטיבי, כמו במציאות?). בתנאים האלה, גם הגדרה שמרנית של רציונליות מובילה לכך שכדאי לדחות סכומים נמוכים. נראה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, במקרה של משחק חוזר (נניח אינסופי) כל הטיעון ה''רציונלי'' מעוקר מתוכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משחק איטרטיבי זה משהו אחר לגמרי. אנשים מוכנים לוותר על סכומי כסף משמעותיים1 במשחק *חד-פעמי*, רק כדי ללמד את הצד השני לקח. חוץ מזה, מעניין מהי האסטרטגיה (הרציונלית2) האופטימלית במשחק חוזר. 1 (200 ש"ח בממוצע, מתוך האלף, לפי ההרצאה) 2 המחיר של "עשיית צדק" הוא 0 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתי היתה שניתן להסביר את הסירוב של שמעון מתימטית (ללא תמחור של צדק וכו') בעזרת מודל מתאים. לאחר מכן כל שנשאר הוא להתווכח על התאמת המודל למציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מודל יכול להסביר סירוב לקבל חמש אגורות במתנה, בלי להתייחס למשמעות הערכית של הסכמה לקבל את הכסף? (נניח כמובן שמדובר במשחק יחיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המודל לפיו אתה משקלל את האפשרות שתיפגש שוב עם אותו נדבן קמצן, או שהידיעה על הסכמתך לקבל סכומים מגוחכים תהפוך לנחלת הכלל (אחרי ככלות הכל, אין ''ערוצים חשאיים'' מאובטחים באמת, כפי שאופיר עומד ללמוד בדרך הקשה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תירוץ מעניין, אבל אני לא חושב שהסיכוי להפגש עם אותו אדם שוב *כאשר ממילא פוגשים אותו בפעם הראשונה והאחרונה במסגרת ניסוי פסיכולוגי*, יכול להסביר ויתור על 200 ש"ח (כפי שקרה בניסויים בפועל). (אם כבר, מעניין איך התוצאות משתנות אם מאפשרים לשמעון להציב אולטימטום לפני תחילת המשחק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין גם מה יהיו התוצאות אם התקשורת בין השניים תתבצע באמצעות ממשק מחשב מוגבל (כלומר, הם לא יוכלו לדבר ביניהם דרך המחשב, אלא אפשר יהיה רק לשלוח הודעות קבועות מראש: בעל הכסף יכול לשלוח הצעות מחיר, והמקבל יכול לשלוח "מסכים" או "לא מסכים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה יודע שזאת הפעם האחרונה שאתה עומד לפגוש אותו אדם? בסביבה בה ההתנהגות שלך עוצבה, האנשים שפגשת היום היו (בקירוב טוב) האנשים שתפגוש מחר. במסגרת ניסוי פסיכולוגי, יש סיכוי מצויין שתפגוש את האדם השני מחר בהרצאה על "פסיכולוגיה אבסטרקטית". מישהו כבר העיר כאן פעם ש 200 שקל הם לא מחיר מספיק כדי לשאת את הכתובת "פראייר" על גבך. לא בגלל הבושה אלא בגלל ההפסד המוחשי העתידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שכבר הזכרתי את הניסוי הזה פעם באייל, וכתבתי אז איזשהו הסבר ששמעתי מיוחס לישראל אומן: אנשים מייחסים מחיר למושג המעורפל "לצאת פראייר". אפילו אם יבטיחו לנבדק שאיש לא יידע מה קרה (וזה לא לגמרי נכון, כי לפחות מארגני הניסוי ידעו) זה לא יעזור. אם העלות של להצטייר כחלש אופי היא בערך שני שקלים, סביר לסרב לחמש אגורות. ההסבר הזה הוא אולי לא מלא, אבל נשמע לי סביר. נכון שאתה לא באמת יוצא פראייר (אתה מרוויח חמש אגורות במקום כלום), אבל זה עדיין נראה ומרגיש כמו ברווז. אמממ, פראייר. תנאי הניסוי אמורים להקהות את ההרגשה, אבל הם מלאכותיים מכדי להצליח בכך לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לתמחר את העלות של "לצאת פראייר" בסדרה של משחקים? (נניח כמובן שמספר המשחקים מתפלג גאומטרית, עם פרמטר ידוע מראש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג, כמובן. אני לא בטוח שאני יודע איך לתמחר אותה אפילו במשחק אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה כל העניין: במשחק אחד, העלות היא אפס (כי אחרי המשחק השחקנים הולכים לישון ולא פוגשים זה את זה לעולם). לכן כדאי לשמעון לקבל כל סכום שיוצע לו. אבל אם שניהם יודעים שבסיכוי מסויים הם עומדים להמשיך לשחק, מן הדין שהאסטרטגיות ישתנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה של אומן היא שהעלות איננה אפס אף פעם. גם אם אתה מאמין בכל מאודך שהשחקנים הולכים לישון ולא פוגשים זה את זה לעולם, אתה חש את הגיבנת "פראייר" על גבך. לכך התכוונתי כשאמרתי שהתנאים המלאכותיים מקהים, אך לא מחסלים, את ההרגשה. ברור שהיא לא מוצדקת רציונלית, אבל היא שם; אני מאמין שאנשים רבים פועלים מתוך תחושה ש"מישהו" "מסתכל" עליהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |