|
חבל מאוד שוויכוח חשוב של אנשים הומאניים, מתקדמים ומשכילים חורג מנורמות נימוס וכבוד הדדי מינימליות, המאפשרות חופש ביטוי ודעה.
וכעת לעניין: ישנן דרכים רבות להגדיר מיהו יהודי. אחת מהן היא דרכה של ההלכה היהודית. ע"ס דרך זו מבסס גורוביץ את טענותיו (בהגדירו יהודי כיהודי דתי, או במילים אחרות כמי שמוגדר יהודי ע"י מרבית היהודים הדתיים) והיא גם היסוד המעשי לחוק השבות, כלומר האמת שמסתתרת מאחורי חוקי מדינת ישראל. אני אינני מחוייב לקבל הגדרה זאת, ללא שום קשר להיסטוריית העם היהודי. עמים נוצרים בעולם לא מתוקף צו אלוהי, אלא מתוקף צירופי נסיבות על האדמה. נרצה או לא נרצה, במאה (וקצת) השנים האחרונות התגבש בעולם עם יהודי, עם או בלי קשר לנטיותיהם הלאומיות של היהודים הדתיים באלפיים שנים לפני-כן. הוכחה ניצחת לקיומו של העם היהודי היא קיומה של מדינת ישראל (ראה מגילת העצמאות). איך אפשר להמנע מהכינוי "עם" לקבוצת אנשים שהתאספה מכל קצוי תבל להקים יחדיו מדינה, דווקא כשהתנאים להקמתה קשים. אותה קבוצת אנשים יצרה, ויוצרת בימים אלו, תרבות משותפת, שפה משותפת, ערבות הדדית (גם אם מוגבלת), מחוייבויות משותפות (בעיקר כלפי המדינה) וכו'. אין מקום לטענה כי המשותף היום לאנשים אלו הוא רק היותם אזרחי מדינת ישראל. הלא גם יהודים (לא דתיים) שאינם אזרחי מדינת ישראל תומכים במדינה, מדברים בבתיהם עיברית פעמים רבות, מתארגנית בקהילות יהודיות (שלא על בסיס דתי-אמונתי) וכו'. אינני מכיר הגדרה טובה לקבוע היום מיהו יהודי. יכול להיות, שחוק השבות, על-אף הסלידה המיידית שהוא יוצר אצלי עדיין ממלא היטב את התפקיד הזה (הוא אמנם נועד להעניק אזרחות ישראלית אך הוא גם מוסיף לאזרחות את השיוך ללאום היהודי שיש לכולנו בת"ז). אבל ללא קשר לבעיית הכניסה והיציאה לעם היהודי וממנו, אין לי ספק, שאין מנוס אלא להכיר שאנחנו על דעותינו ואמונותנו השונות שותפים ל_עם_ _היהודי_.
|
|