בתשובה לאביב י., 11/08/04 3:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על הקישור המרתק. נראה לי אכן שיש בעיה עצומה בניקוד של סעיף המעורבות הממשלתית, והלוואי שהיו מפרטים איך משקללים כל דבר. הרי כבר בסעיף עצמו רשום, בדומה לנתונים שהבאתי גם בתגובתי הקודמת, שההוצאה הממשלתית של ישראל כאחוז מהתמ"ג יותר מכפולה מהסינגפורית (מתקרבת לפי 3). על מה "נענשת" סינגפור? שהתעשייה הממשלתית שלה רווחית יותר בהרבה מזו הישראלית? האם נלקח בחשבון בסעיף Revenue שהממשלה שלנו, כמעסיק הגדול ביותר במשק, מקבלת כמחצית מהמיסים ממשכורות של עובדי ממשלה, ובהיבט זה בלבד עוברת את סינגפור? כניסה לאתרי משרד האוצר או הלמ"ס יראו לך שחלקה של הממשלה כמעסיק הוא כמחצית מהעובדים, וזאת בלי לדבר על כמות העסקים הפרטיים הנסמכים על שולחן הממשלה כלקוח יחיד. אתה יכול לעיין, למשל, בגרף הבא (שנותן סדר גודל למרות שאינו מכיל את כוח האדם הבטחוני ו"מחביא" תחת תעשייה ותחבורה את מפעלי הענק הממשלתיים של חב' חשמל, מקורות, בזק, תעשיה אווירית, תע"ש, רפא"ל, אל על, נמלים ועוד): |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הלינק הוא רק דוגמה, כתבתי את שכתבתי מקריאת טקסטים נוספים, המדברים על מעורבות ממשלת סינגפור במשק. כן, נראה לי שאתה צודק וסינגפור נענשת בדירוג הנ"ל על רווחיות התעשיות המולאמות שלה. שוכנעתי שישראל היא פחות "שוק חופשי" מסינגפור ושההכנסות של סינגפור מתעשייות ממשלתיות הרבה יותר גבוהות. לא שוכנעתי שסינגפור עונה על הגדרת ה-"שוק חופשי כמעט טהור" - אני עדיין חושב שהממשלה הסינגפורית יותר ממנתבת את המשק הסינגפורי ושההפרדה בין החרות הכלכלית של הפרט או של עסקים קטנים (לא תאגידים) לבין החרות האישית של הפרט היא מלאכותית משהו (ממתי לזכות הדיבור ולבעלות על המדיה אין משמעות בהקשר של פעילות כלכלית חופשית של אזרחים?). אני חושד שחובבי שוק חופשי שמחים לקחת את סינגפור כדוגמא לשוק חופשי בעיקר משום שמדובר בשוק רווחי ולמרות שמדובר בשוק שלא ממש (או ממש לא) מתאים לערכים ליברליים (ואז מסתירים קצת את ההתערבות הבולטת של הממשלה *הסוציליסטית* הסינגפורית במשק, בשביל להגיד - הא! תראו איזה יופי שוק חופשי עובד ואיך התערבות ממשלתית תמיד מפריעה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סינגפור היא שוק רווחי כי אינה סוציאליסטית. הוא חופשי בכל אספקט כמעט - הוא השני במידת החופש שלו בכל בעולם. זה שהממשלה סוציאליסטית אומר שאולי יהיו שינויים בקרוב, ואולי בכלל לא (ראה את ממשלתו ה"סוציאליסטית" של בלייר, שהביא ליותר הפרטה וחופש בבריטניה מאשר תאצ'ר). המעורבות הממשלתית הנמוכה מצויינת במספרים - 13 אחוז מהתמ"ג (שלא לדבר על אחוז מהתל"ג בהשוואה למדינות אחרות). שתי המגבלות היחידות של סינגפור נובעות מהיותה דיקטטורה (אין חופש ביטוי והעיתונות נשלטת ע"י הממשלה) והבקרה ההדוקה על משאבי הנדל"ן של האי (למרות שמסחר בנדל"ן עסקי פתוח לכולם). כשבוחנים את גודל האי וכמות האוכלוסיה אפשר להבין הגבלה זו, וזו נקודת הסתירה החלקית הבודדת לשוק חופשי. זה לא סותר שימוש בסינגפור כמדד לכל פן אחר של שוק חופשי (כולל הרווחיות הגבוהה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לגבי תוכניות הרווחה הסוציאליסטיות בסינגפור שהוזכרו כאן לעיל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש רק תוכנית אחת בעצם, ודי מרכזית, והיא ה CPF. היא לא ממש תוכנית רווחה במובן הסוציאליסטי הקלאסי, ואפשר להגיד "הלוואי עלינו". הרעיון הוא שזה לא ביטוח לאומי שנעלם כחלק מהמיסים למדינה, שעושה בתשלום כרצונה, אלא ממש קרן עם שמך עליה, ורק אתה יכול לנצל אותה. כלומר, אין כאן "תשלומי העברה" סוציאליסטיים, אלא דווקא חיסכון *אישי* לא רע, פטור ממס, באפיק סולידי-גמיש, בו הבעיה היחידה היא המעורבות הממשלתית בקביעת המינון הכפוי לחיסכון, שמשלמים המעביד והעובד, ותחת אילו תנאים מותר לך למשוך כסף מהחיסכון. לא פעם טעתה המדינה ונאלצה לתקן לאחר שראתה שהרף גבוה מדי (למשל ב 84 וב 99), אולם נראה כי עצם קיום התוכנית ברף חיסכון סביר מנע מתושבים לא אחראים ליפול למעמסה על החברה, ובכך היא מצליחה לשמר את מינון הסוציאליזם הנמוך להפליא באי. יתרה מכך: אם אינך עובד, לא תהיה זכאי לCPF, שהיא קצבה של *עובד* ו*מעביד*. קצת על ההיסטוריה של התוכנית ומהותה (ב 5 חלקים): כפי שכתבתי: הלוואי עלינו רווחה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארה"ב ממליץ גרינספאן לאמץ את מודל ה CPF כתחליף לביטוח הסוציאלי (הסוציאליסטי) שמקרב את המדינה לפשיטת רגל. פסקאות מהקישור המצורף: "אם הבטחנו יותר ממה שהכלכלה שלנו מסוגלת לספק לפנסיונרים בלי להפחית בהתאם את הכנסתם של העובדים, כפי שחוששתני שעשינו, עלינו להתאים מחדש את התוכניות הציבוריות כך שהממתינים לפרישה יוכלו להסתגל בעזרת אמצעים אחרים", אמר גרינספאן היום בכנס של הבנק המרכזי בוויאומינג. "אם נדחה זאת, ההסתגלות עשויה להיות חדה ומכאיבה. גרינספאן, נשיא הנציבות הלאומית לפורמה בביטוח הלאומי בארה"ב מ-1981 עד 1983, הפך את פרישת דור ה"בייבי בום" המתקרבת לאבן הפינה של קריאותיו החוזרות ונשנות לקונגרס לשיפור התכנון התקציבי. דור ה"בייבי בום" ייכנס לגיל הפרישה בעשור הבא, ולדעת גרינספאן, ההכנסות ממס של הביטוח הלאומי לא יכסו את ההוצאות החל מ-2018. ביטוח הבריאות הממשלתי, מדיקר, מהווה אתגר גדול יותר, כיוון שעלויותיו הולכות וגדלות עם השנים. הוצאותיו יתחילו לעלות על הכנסותיו כבר ב-2011 לפי הערכות. גרינספאן ציין כי קצב הילודה בארה"ב, כמו בשאר העולם, ירד, אך הוסיף כי "אם כי ארה"ב תמודד עם בחירות קשות, באירופה וביפאן ייאלצו לנקוט שינויים יותר מרחיקי לכת". הוא הוסיף כי "התגובה לעלייה הדרמטית הצפויה בשיעור התלות תהיה קשה במיוחד לקובעי המדיניות במדינות המפותחות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, בדרך כלל יש לי מהאייל הרבה זכרונות טובים, אבל שלא ברצונך (או שכן?), העלית מן האוב גם את הכותרת הלא נעימה מפרי יצירתו של אורי ר., שהתפרשה על דיון שלם, וכך עלו בי גם כמה זכרונות עצובים מההיסטוריה של האתר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר וטרחת להעלות את הנושא מהאוב, ולי לקח זמן לראות שמישהו הגיב, אתה יכול לפרט למה את מתכוון? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |