 |
פרוידיאנים באמת לא ימהרו לוותר על תסביך אדיפוס. אבל מרתק לקרוא את התיאורים של אריקסון, שמוכן להכניס פרמטרים תרבותיים לניתוחים שלו, ב"ילדות וחברה". לדוגמא, קטע רלוונטי מתוך תיאור של דגם אמריקאי:
"
אשר לשלב הקרוי אדיפוס, כאשר "הילד מזדהה עם האני-העליון של הוריו", הרי חשוב ביותר כי האני-העליון יהיה בעל טעם ומובן קולקטיבי ככל האפשר, במושגי האידיאלים של הזמן. האני העליון גרוע למדי בחזקת מוסד, משום שהוא מנציח מבפנים את היחס החיצוני שבין מבוגר גדול-וכועס וילד קטן-אבל-רע. העידן הפטריארכאלי ניצל, בדרכים מוגדרות מסוימות, את העובדה האבולוציונית הכלל עולמית של "שליט" מוסרי מופנם ובלתי מודע, בעוד שעידנים אחרים ניצלוה בדרכים אחרות. הניצול האבהי (פטרנאלי) של עובדה זו מביא כנראה לכלל הרגשות אשמה ופחדי סירוס מודחקים, כתוצאת התמרדות נגד האב; ניצולה האימהי (מטרנאלי) מתמקד בהרגשות של הריסת גומלין ונטישת גומלין של האם והילד...
צמצום האני חוסך לו לנערנו עמל ותלאה מוסריים לרוב. הוא נראה כמסתדר די יפה עם האני העליון שלו, ונשאר כך בנעוריו ובהתבגרותו בזכות איזה סידור מחוכם בחיים האמריקניים, שמפזר את אידיאל האב. האידיאל הגברי של הנער צמוד אך לעיתים רחוקות אל האב, כפי שחיים עמו יום-יום. בדרך כלל הוא קשור בדוד או בידיד של המשפחה, אם לא בסבא, כפי שהוא מוצג לנער (תדיר בבלתי-מודע) על ידי אמו.
סבא, אדם רב-און הנדחף באון – זאת, לפי מתכונת אמריקנית נפוצה לפנים, שהייתה אף היא תערובת עובדה ומיתוס – חתר למשימות הנדסיות חדשות ומלהיבות באתגרן, באזורים מרוחקים מאוד זה מזה. כיון שפתח והצליח, מיד העביר את המשימה לידי אחרים ושב לנדוד. אשתו ראתה אותו רק כדי להתעבר פעם בפעם. בניו לא יכלו להשיג את קצב התקדמותו, ונשארו כמתיישבים מהוגנים בצדי דרכו; רק בתו הייתה כמותו ודמתה לו במראיה. אך עצם הזדהותה הגברית לא הניחה לה להינשא לבעל חזק כמו אביה שופע האונים. היא נישאה לאיש רפה יחסית אך בטוח, ונשתקעה במקום של קבע. אולם בכל מיני אופנים היא מדברת כמו אותו סבא. אינה יודעת כלל כיצד היא מקלה, ללא הרף, בערכו של האב המיושב, ונותנת דופי בחוסר התנועה, הגאוגרפי והחברתי, של המשפחה. בזאת היא נוטעת בבנה סכסוך בין הרגלי המתינות הנדרשים במפגיע (גם על ידה), לבין הרגלי התעוזה שהיא מגרה אותו להרהיב נפשו בהם. מכל מקום, דיוקן "אדיפוס" הקמאי, הדיוקן הגדול והעצום להדביר, של האב אדוני האם, שיש להתחרות בו או לנחול מפלה – דיוקן זה נקשר ונצמד אל דמות המיתוס של הסבא הלז. שניהם נעשים בלתי-מודעים בהעמקה, ונשארים כך בשל ההכרח התקיף ללמוד להיות אח הוגן, מצומצם ומצמצם, ועם זאת בריא ומעודד. האב יוצא נקי, פחות או יותר, מתרעומתם של בניו, אלא אם כן הוא טיפוס "נושן", כמובן, זר לחלוטין, או איש מטיפוס ה"בוס". שאם לא כן נעשה גם הוא בעיקר כעין אח גדול. הרבה מן התחרות המינית, כמו גם המיניות בכללה, הוצא מן התודעה ונעלם".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש